״לופהול״ נעה בין חושך לאור, בין האנונימיות של הצללית לקווי מתאר המאפשרים זיהוי. כאן, האמנית מייצרת דיוקן עצמי הנע ללא הפסקה, מסתובב על צירו לנגד עיני הצופים, כמעין בובת חלון ראווה ממוכנת. בזווית אחרת, אפשר להתבונן בה כאובייקט חזותי אתנוגרפי, המתריע על אחרותו, על נבחנותו:זהו דיוקן נטול עודפות, מחוסר מידע, המותיר את הצופה עם משטח הצל הבולע, כמעין דו מימד המבקש לפרוץ את הגבולות שהותוו לו. דיוקן האמנית מלווה בנקב, ההופך לצמד חורים פעורים אשר עשויים לסמן את עיניה הנעדרות, המתבוננות בנו מבלי להתבונן. גור נבלעת בצללית השחורה הנפערת לנגד עיני הצופה, תוך שהיא מבקשת, ללא הצלחה, להתבונן בנו בעודנו בוחנים אותה כשהיא חגה על ציר בלתי נראה, נטולת סממני זיהוי – ועם זאת, מובחנת ונוכחת. (טקסט מאת רותם רוזנטל)
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
