בשנות הששים של המאה הקודמת החל האמן האמריקאי סול לוויט ליצור את ציורי הקיר הידועים שלו: טקסטים קצרים של הנחיות שבוצעו על גבי קיר על ידי רַשמים שהוסמכו לכך במיוחד. ההפרדה הפשוטה והנקיה הזו בין רעיון לביצוע, שניים שבדרך כלל נתפסים כהתהוות אחדותית ובלתי ניתנת לחלוקה המתחוללת ברוחו של האמן, הייתה לא רק אבן דרך באמנות המושגית אלא גם שאלה על מקומו של האישי שרק נעשית יותר ויותר רלוונטית בקיום מרובד האלגוריתמים שלנו. כאשר אפילו מרכיבי היצירה האמנותית נעשים מוגדרים וברורים כמו פס ייצור, האם יש דבר מה שבכל זאת יכול להתעקש להשאר מחוץ לקווים, סמוי?
התערוכה "הוא אמר על קיר" מכנסת שלושה-עשר אמנים ואמניות ישראלים שקיבלו על עצמם את האילוץ הבא: לבצע את ההוראות לציור קיר מספר 118 של סול לוויט ברישום קטן מימדים של עיפרון על ניר במקום על קיר ולכתוב טקסט קצר על התהליך. התוצאה היא אוסף התמודדויות חד-פעמיות של ארבעה אמנים ותשע אמניות עם השאלה כיצד ליצור בתוך מסגרת נתונה שכל מה שנדרש בה הוא ביצוע של מספר מצומצם של הוראות מוכתבות מראש והיסוד היחיד בה שהוא אישי במובהק, הטקסט, הוא במדיום שאיננו "שפת האם" האמנותית שלהם. בה בעת, מנקודת מבט אחרת, התוצאה היא גם יצירה אחת על קיר שבוצעה במשותף על ידי שלושה-עשר אמנים מבצעים שממשו יחד מספר מצומצם של הוראות שמתבססות על ההוראות המקוריות של סול לוויט.
אמני התערוכה: רות אור, מאיה אטון, מרב ש. בן אלון, עדן בנט, דגנית ברסט, נועה גיניגר, יאיר גרבוז, הדס חסיד, שי יחזקאלי, הילה טוני נבוק, תומר ספיר, גליה פסטרנק, הלל רומן
אוצר: אלכס בן-ארי
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
