נגישות
menu      
אודות המרכז
אודות המרכז
תערוכות ופרויקטים
תערוכות ופרויקטים
חינוך וקהילה
חינוך וקהילה
ארכיונים
ארכיונים
אמן אורח
אמן אורח
הרשימות שלי
הרשימות שלי
חיפוש מתקדם
תחביר
חפש...
שובו של...
תאריך פתיחה
15/12/2018
תאריך סגירה
26/01/2019
אוצרים.ות
עוזר.ת אוצר.ת
טקסט
מעצב התערוכה
מעצב גרפי
מידע נוסף
עבודות
פרויקטים
פריטים קשורים

ֿהתערוכה  שובו של... מתמקדת באנימציה כאפשרות פעולה בעולם האמנות. הפתיחה תתקיים ביום שבת ה-15 בדצמבר 2018 בשעה 20:00

בתערוכה יוצגו עבודות המשלבות אנימציה או משתמשות בדימויים השאובים מעולם האנימציה. 

האמנים המשתתפים: רימה ארסלנוב, יעל ברתנא, דנה דרויש, סטודיו ילדי הפרא, שרון פדידה וראובן קופרמן.

אוצר: מאיר טאטי. 

מופע מיוחד בפתיחה: Self Contained Archives מאת אנה לן ויונתן טריכטר (פנטהאוס)

הזדמנות חד פעמית לצפות במופע במכולה שהוצג לראשונה בפסטיבל פרינט סקרין 2018.
העבודה, המזמינה את הצופים-משתתפים להיכנס למכולת משלוח, עוסקת בשינוי הדימוי העצמי המובנה, כאשר האמנים המציגים שואפים לפרוץ לארכיון העצמי של הצופה באמצעות שימוש בפרפורמנס, מיצב וסאונד, וליצור התרחשות בה הצופה הבלתי נראה הופך לנראה, והיצירה מתבוננת בו בחזרה.

***

הכותרת של התערוכה מגיעה ישירות מעולם הקולנוע הפופולרי, כדוגמת "שובו של הג'דיי", "שובו של ג'אפר", "שובו של היצור מהביצה" וכן הלאה. כותרת כזו ליצירה טומנת בחובה הבטחה שהגיבור  – או הנבל  – לא מת. הכוח הטוב חוזר להציל אותנו. הכוח הרע חוזר לרדוף אותנו. שניהם חוזרים שוב ושוב, כמעין  רוחות רפאים. האמנים המשתתפים בתערוכה הופכים את האנימציה והרישום לכלי שבאמצעותו הם מנכיחים בפנינו את רוחות הרפאים הללו: ההיסטוריות, האישיות, האמנותיות והממשיות.

המונח הלועזי "אנימציה" מגיע מן ה-animatio הלטינית, שפירושה "החייאה" – או כפי שהשתרש בעברית, הנפשה. האפשרות לתת מראית עין של חיים לחומר הדומם ניצבת בלב לבה של העשייה הקולנועית כבר מראשיתה, כפי שמלמדת אותנו בין היתר אחת הדוגמאות המוכרות ביותר לחיבור בין החייאה להנפשה: "הגולם מפראג", סרטו האילם של פאול וגנר משנת 1920, שם נרתמת טכניקת ההנפשה כדי לאפשר לרב לתת חיים בחומר הדומם פשוטו כמשמעו.

            משתתפי ומשתתפות התערוכה משתמשים בהנפשה ככלי, אך גם כמטאפורה. יעל ברתנא, לדוגמה, משיבה לחיים ציור שנשרף בידי הנאצים. עבודת האנימציה שלה "אמנות מנוונת חיה" עוסקת בציור השוחות ונכי המלחמה של הצייר הגרמני אוטו דיקס, שהוגדר "אמן דגנרט" בידי המשטר הנאצי ואולץ להתפטר מעבודתו באקדמיה לאמנות של דרזדן. העבודה שעליה מתבססת ברתנא הוצגה בתערוכה "אמנות מנוונת" בשנת 1937, ונשרפה לאחר מכן לצד עבודות נוספות. פעולת ההנפשה של ברתנא מחזירה לחיים הן את היצירה המקורית והן את החיילים המוצגים בה, אשר צועדים לנגד עינינו כרוחות מן העבר ומזכירים לנו הן את סכנת ההתעוררות המחודשת של אידיאולוגיות הרות אסון והן את כוחה של האמנות לערער עליהן.

            בעבודתה של רימה ארסלנוב "עין טובה עין רעה", אובייקטים עשויים חימר מתנערים מקפאונם וחושפים בפנינו עולם נסתר, כאילו הרמנו אבן בשדה וגילינו כי תחתיה שוקקים חיים נסתרים. במרכז העבודה ניצב עולם מסויט, סוריאליסטי. עבודתה של ארסלנוב, שמגיעה מעולם הפיסול והרישום, מציגה יום יחיד, מזריחה ועד שקיעה, על שלל ההתרחשויות הקטנות המתקיימות בו. אובייקטים עשויים חימר – ספק רובוטים קטנים, ספק שואבי אבק – מסתובבים בינות לעיי חורבות אפוקליפטיים ומחפשים דבר-מה. חלקי גוף ושאר אובייקטים מתחברים למעין טוטם גדול, וגליל חוטים מסתובב מפעיל כביכול את תיאטרון הבובות הזה כולו. כל אובייקט עשוי חימר הופך לנפש פועלת.

            ראובן קופרמן נוקט מהלך הפוך. סדרת הקולאז'ים גדולי המידות שלו מיישמת את הרציונל של מערכת האנימציה בעולם הרישום והדו-מימד. העבודות כמו מקפיאות רגעים שנלקחו מסרטי אנימציה יפניים וממגילות סיניות: לוחמת מנגה במסכה עשויה שריון של לובסטר, שני חכמים סינים על רקע של דמפלינג גדולה שנראית כחללית תקיפה, לוחם נאבק בשיני דרקון, לובסטר ענק עשוי פריטי מזון. כל אלה מעמידים עולם של מנגה, עולם ששדים ובני אדם שורים בו במלחמה תמידית. פעולות הרישום והקולאז' של קופרמן כמו מקפיאות פריימים יחידים מסרטים שלא היו, ועריכתם מחדש מאפשרת לנו להשתהות על רגעים שנתלשו כביכול מתוך סצנה קדחתנית – כאילו צפינו בסרט בהילוך אטי. כל דימוי במרחב הציורי הוא עוד שלב בתנועת הסרט המדומה, שאותו נדרש הצופה להקרין בדמיונו. בכך חוזרות העבודות אל הימים שבטרם האנימציה, תיאטרון הצלליות, פנס הקסם או הפנקיסטיסקופ, ימים שבהם ניסה האדם להעמיד תנועה באמצעות פריימים עוקבים שצוירו על קערות וכדים, כפי שניתן לראות לדוגמה על קערה בת 5,200 שנה שנמצאה באיראן, ועליה חמש תמונות עוקבות של עז המבקשת ללחך עלים מעץ.

            שרון פדידה מציג רישום קיר גדול ועבודת אנימציה בשם  Upcoming past בתלת-ממד שנעשתה בתוכנת ההנפשה החינמית השיתופית Blender. עולמו הרישומי של פדידה נראה לעתים כזרם תודעה: פרצופים מחוברים ומפורקים, חלקי גוף מעורבלים לכדי עיסה אחת, צורות גיאומטריות. אנימציית התלת-ממד מאפשרת לפדידה לבצע טרנספורמציה בעולמו הרישומי. נדמה כי העובדה שהתוכנה ששימשה אותו לצורך זה בנויה בקוד פתוח אינה מקרית: כשם שכל המעוניין יכול לשפר את התוכנה, להוסיף עליה או לגרוע ממנה, גם רישומיו של פדידה מצייתים לציווי הקוד הפתוח. נדמה שכל צופה מוזמן להוסיף עליהם, לגרוע מהם ולשנות אותם.

            השימוש בתוכנת הקוד הפתוח, הדמוקרטית מעצם טיבה, עומד בניגוד מובהק לעבודת האנימציה העכשווית של אימפריות מדיה כגון דיסני, Dreamworks ודומותיהן. ענקיות אלה מעמידות מולנו עולם אנימטי כמעט מושלם, שכל פרט בו מדוד, מדויק ומהוקצע, פרי עבודתן של תוכנות מחשב עתירות משאבים שבכוחן לייצר כמעט כל טקסטורה, גוון או תנועה. עולמות שלמים נבראים לנגד עינינו בהשקעה כספית עצומה. היצירה בתוכנת Blender, לעומת זאת, אינה כרוכה בעלויות הפקה מרקיעות שחקים, אלא נסמכת על שיתוף הידע של המשתמשים בתוכנה. גם הסרט שנוצר באמצעותה, אם כן, הוא תוצר של שיתוף וחלוקה – ובניגוד לסרטי האנימציה המסחריים המבקשים להעמיד עולם שאפשר לשקוע בו ולשכוח את בדיוניותו, אנימציית התלת-ממד הבסיסית של פדידה מנכיחה את המדיום בתוקף.

            דבר דומה קורה בעבודה "צער האלים" של דנה דרוויש, שתנועתן הגולמנית של מגזרות הנייר בה אינה מאפשרת לנו לשקוע באשליית העולם הנפרש בפנינו ולהתענג על הפורקן שבפנטזיה. בעבודה מציגה דרוויש אלמנטים של התיאטרון היווני הקלאסי ושל תיאטרון בובות לצד מריונטות גזורות, מודבקות וקטועות איברים. התוצאה היא מופע ראוותני, טרגדיה רחבת יריעה אשר כלבים, נשות הרמון, סריסים ונערות גלגל משמשים בה בערבוביה. כל הדמויות כולן סרות למרותה של מפלצת חזקה, מינית וחסרת רחמים בדמותה של אולימפיה, השולטת ביד רמה בכל היבטי החיזיון הגרוטסקי שהקהל הצופה הוא חלק בלתי נפרד ממנו.

על יצירותיהם של האמנים המבוגרים המשתתפים בתערוכה מתווספות אסופת עבודות של סטודיו ילדי הפרא, פרויקט חינוכי אמנותי ששובר את אחת ממוסכמות היסוד של עולם האנימציה – עולם שתוצריו מיועדים בראש ובראשונה לילדים, אך היוצרים בו הם כמעט בלא יוצא מן הכלל מבוגרים ש"יודעים מה ילדים רוצים", ולרוב עושים את עבודתם בשליחותן של חברות ההפקה שיודעות מה ילדים צריכים לצרוך. הפופולריות העצומה של סרטי האנימציה הפכה אותם לכלי שיווקי ממעלה ראשונה, שבכוחו להתוות דפוסי התנהגות, טרנדים, תפישות מגדריות ועמדות פוליטיות. הסרטים מלמדים את הילדים מה מותר ומה אסור, מה מקובל ומה אינו מקובל. את מהלך הסיפור ואת פרטיו מתווה מבוגר עם אג'נדה.

            אבל מה היה קורה אילו היו הילדים עצמם יוצרים את הסרט ומספרים את הסיפור? מה היה קורה אילו הסרטים לא היו מבקשים לעצב את עולמם הפנימי של הילדים, אלא לבטא אותו? זו השאלה שעליה מבקש להשיב הפרויקט החינוכי-אמנותי של סטודיו ילדי הפרא, שהקימו האמן הרב-תחומי מקס אפשטיין והאמן וסיל סרבני ז"ל, והילדים הם היוצרים הבלעדיים של הסרטים בו.

            יצירות האנימציה של הילדים שעבדו בסטודיו במשך השנים מוצגות בתערוכה באצירתו של אפשטיין. הן מבוססות על חוויותיהם האישיות, על סיפורים שאהבו, על טיולים שיצאו אליהם, על סרטים שראו, על פחד מחושך ועל אהבותיהם. כך מאפשרת האנימציה להחיות את החלקים הנסתרים בנפשם של הילדים ואת החלקים שאינם מצליחים לבטא במלים.

 

אנימציה אינה כלי הביטוי המרכזי של משתתפי ומשתתפות התערוכה. היא אמצעי ביטוי אמנותי משלים, המתווסף על המדיום המרכזי של היוצרים ומרחיב הן אותו והן את אפשרויות ההבנה של הצופה, המוזמן לנכוח שוב ברגע ראשוני, רגע של ילדוּת שבו נחשף לראשונה לפלא האנימציה. אלא שהפעם לא מדובר בסרטים תמימים, המסתירים מה שהקהל הצעיר אינו יכול (ואולי ממאן) לשים עליו את האצבע.

מסך הנאיביות הילדותית הוסט.

קרא עוד...
T
כתוב משהו בנושא זה?...
שליחה באמצעות Ctrl+Enter
פרסם
בטל
המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית חולון(צפייה)
קטגוריה...
אודות המרכז
תערוכות ופרויקטים
חינוך וקהילה
ארכיונים
אמן אורח
הרשימות שלי
אמן אורח
הרשימות שלי

ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס

שובו של...

ֿהתערוכה  שובו של... מתמקדת באנימציה כאפשרות פעולה בעולם האמנות. הפתיחה תתקיים ביום שבת ה-15 בדצמבר 2018 בשעה 20:00

בתערוכה יוצגו עבודות המשלבות אנימציה או משתמשות בדימויים השאובים מעולם האנימציה. 

האמנים המשתתפים: רימה ארסלנוב, יעל ברתנא, דנה דרויש, סטודיו ילדי הפרא, שרון פדידה וראובן קופרמן.

אוצר: מאיר טאטי. 

מופע מיוחד בפתיחה: Self Contained Archives מאת אנה לן ויונתן טריכטר (פנטהאוס)

הזדמנות חד פעמית לצפות במופע במכולה שהוצג לראשונה בפסטיבל פרינט סקרין 2018.
העבודה, המזמינה את הצופים-משתתפים להיכנס למכולת משלוח, עוסקת בשינוי הדימוי העצמי המובנה, כאשר האמנים המציגים שואפים לפרוץ לארכיון העצמי של הצופה באמצעות שימוש בפרפורמנס, מיצב וסאונד, וליצור התרחשות בה הצופה הבלתי נראה הופך לנראה, והיצירה מתבוננת בו בחזרה.

***

הכותרת של התערוכה מגיעה ישירות מעולם הקולנוע הפופולרי, כדוגמת "שובו של הג'דיי", "שובו של ג'אפר", "שובו של היצור מהביצה" וכן הלאה. כותרת כזו ליצירה טומנת בחובה הבטחה שהגיבור  – או הנבל  – לא מת. הכוח הטוב חוזר להציל אותנו. הכוח הרע חוזר לרדוף אותנו. שניהם חוזרים שוב ושוב, כמעין  רוחות רפאים. האמנים המשתתפים בתערוכה הופכים את האנימציה והרישום לכלי שבאמצעותו הם מנכיחים בפנינו את רוחות הרפאים הללו: ההיסטוריות, האישיות, האמנותיות והממשיות.

המונח הלועזי "אנימציה" מגיע מן ה-animatio הלטינית, שפירושה "החייאה" – או כפי שהשתרש בעברית, הנפשה. האפשרות לתת מראית עין של חיים לחומר הדומם ניצבת בלב לבה של העשייה הקולנועית כבר מראשיתה, כפי שמלמדת אותנו בין היתר אחת הדוגמאות המוכרות ביותר לחיבור בין החייאה להנפשה: "הגולם מפראג", סרטו האילם של פאול וגנר משנת 1920, שם נרתמת טכניקת ההנפשה כדי לאפשר לרב לתת חיים בחומר הדומם פשוטו כמשמעו.

            משתתפי ומשתתפות התערוכה משתמשים בהנפשה ככלי, אך גם כמטאפורה. יעל ברתנא, לדוגמה, משיבה לחיים ציור שנשרף בידי הנאצים. עבודת האנימציה שלה "אמנות מנוונת חיה" עוסקת בציור השוחות ונכי המלחמה של הצייר הגרמני אוטו דיקס, שהוגדר "אמן דגנרט" בידי המשטר הנאצי ואולץ להתפטר מעבודתו באקדמיה לאמנות של דרזדן. העבודה שעליה מתבססת ברתנא הוצגה בתערוכה "אמנות מנוונת" בשנת 1937, ונשרפה לאחר מכן לצד עבודות נוספות. פעולת ההנפשה של ברתנא מחזירה לחיים הן את היצירה המקורית והן את החיילים המוצגים בה, אשר צועדים לנגד עינינו כרוחות מן העבר ומזכירים לנו הן את סכנת ההתעוררות המחודשת של אידיאולוגיות הרות אסון והן את כוחה של האמנות לערער עליהן.

            בעבודתה של רימה ארסלנוב "עין טובה עין רעה", אובייקטים עשויים חימר מתנערים מקפאונם וחושפים בפנינו עולם נסתר, כאילו הרמנו אבן בשדה וגילינו כי תחתיה שוקקים חיים נסתרים. במרכז העבודה ניצב עולם מסויט, סוריאליסטי. עבודתה של ארסלנוב, שמגיעה מעולם הפיסול והרישום, מציגה יום יחיד, מזריחה ועד שקיעה, על שלל ההתרחשויות הקטנות המתקיימות בו. אובייקטים עשויים חימר – ספק רובוטים קטנים, ספק שואבי אבק – מסתובבים בינות לעיי חורבות אפוקליפטיים ומחפשים דבר-מה. חלקי גוף ושאר אובייקטים מתחברים למעין טוטם גדול, וגליל חוטים מסתובב מפעיל כביכול את תיאטרון הבובות הזה כולו. כל אובייקט עשוי חימר הופך לנפש פועלת.

            ראובן קופרמן נוקט מהלך הפוך. סדרת הקולאז'ים גדולי המידות שלו מיישמת את הרציונל של מערכת האנימציה בעולם הרישום והדו-מימד. העבודות כמו מקפיאות רגעים שנלקחו מסרטי אנימציה יפניים וממגילות סיניות: לוחמת מנגה במסכה עשויה שריון של לובסטר, שני חכמים סינים על רקע של דמפלינג גדולה שנראית כחללית תקיפה, לוחם נאבק בשיני דרקון, לובסטר ענק עשוי פריטי מזון. כל אלה מעמידים עולם של מנגה, עולם ששדים ובני אדם שורים בו במלחמה תמידית. פעולות הרישום והקולאז' של קופרמן כמו מקפיאות פריימים יחידים מסרטים שלא היו, ועריכתם מחדש מאפשרת לנו להשתהות על רגעים שנתלשו כביכול מתוך סצנה קדחתנית – כאילו צפינו בסרט בהילוך אטי. כל דימוי במרחב הציורי הוא עוד שלב בתנועת הסרט המדומה, שאותו נדרש הצופה להקרין בדמיונו. בכך חוזרות העבודות אל הימים שבטרם האנימציה, תיאטרון הצלליות, פנס הקסם או הפנקיסטיסקופ, ימים שבהם ניסה האדם להעמיד תנועה באמצעות פריימים עוקבים שצוירו על קערות וכדים, כפי שניתן לראות לדוגמה על קערה בת 5,200 שנה שנמצאה באיראן, ועליה חמש תמונות עוקבות של עז המבקשת ללחך עלים מעץ.

            שרון פדידה מציג רישום קיר גדול ועבודת אנימציה בשם  Upcoming past בתלת-ממד שנעשתה בתוכנת ההנפשה החינמית השיתופית Blender. עולמו הרישומי של פדידה נראה לעתים כזרם תודעה: פרצופים מחוברים ומפורקים, חלקי גוף מעורבלים לכדי עיסה אחת, צורות גיאומטריות. אנימציית התלת-ממד מאפשרת לפדידה לבצע טרנספורמציה בעולמו הרישומי. נדמה כי העובדה שהתוכנה ששימשה אותו לצורך זה בנויה בקוד פתוח אינה מקרית: כשם שכל המעוניין יכול לשפר את התוכנה, להוסיף עליה או לגרוע ממנה, גם רישומיו של פדידה מצייתים לציווי הקוד הפתוח. נדמה שכל צופה מוזמן להוסיף עליהם, לגרוע מהם ולשנות אותם.

            השימוש בתוכנת הקוד הפתוח, הדמוקרטית מעצם טיבה, עומד בניגוד מובהק לעבודת האנימציה העכשווית של אימפריות מדיה כגון דיסני, Dreamworks ודומותיהן. ענקיות אלה מעמידות מולנו עולם אנימטי כמעט מושלם, שכל פרט בו מדוד, מדויק ומהוקצע, פרי עבודתן של תוכנות מחשב עתירות משאבים שבכוחן לייצר כמעט כל טקסטורה, גוון או תנועה. עולמות שלמים נבראים לנגד עינינו בהשקעה כספית עצומה. היצירה בתוכנת Blender, לעומת זאת, אינה כרוכה בעלויות הפקה מרקיעות שחקים, אלא נסמכת על שיתוף הידע של המשתמשים בתוכנה. גם הסרט שנוצר באמצעותה, אם כן, הוא תוצר של שיתוף וחלוקה – ובניגוד לסרטי האנימציה המסחריים המבקשים להעמיד עולם שאפשר לשקוע בו ולשכוח את בדיוניותו, אנימציית התלת-ממד הבסיסית של פדידה מנכיחה את המדיום בתוקף.

            דבר דומה קורה בעבודה "צער האלים" של דנה דרוויש, שתנועתן הגולמנית של מגזרות הנייר בה אינה מאפשרת לנו לשקוע באשליית העולם הנפרש בפנינו ולהתענג על הפורקן שבפנטזיה. בעבודה מציגה דרוויש אלמנטים של התיאטרון היווני הקלאסי ושל תיאטרון בובות לצד מריונטות גזורות, מודבקות וקטועות איברים. התוצאה היא מופע ראוותני, טרגדיה רחבת יריעה אשר כלבים, נשות הרמון, סריסים ונערות גלגל משמשים בה בערבוביה. כל הדמויות כולן סרות למרותה של מפלצת חזקה, מינית וחסרת רחמים בדמותה של אולימפיה, השולטת ביד רמה בכל היבטי החיזיון הגרוטסקי שהקהל הצופה הוא חלק בלתי נפרד ממנו.

על יצירותיהם של האמנים המבוגרים המשתתפים בתערוכה מתווספות אסופת עבודות של סטודיו ילדי הפרא, פרויקט חינוכי אמנותי ששובר את אחת ממוסכמות היסוד של עולם האנימציה – עולם שתוצריו מיועדים בראש ובראשונה לילדים, אך היוצרים בו הם כמעט בלא יוצא מן הכלל מבוגרים ש"יודעים מה ילדים רוצים", ולרוב עושים את עבודתם בשליחותן של חברות ההפקה שיודעות מה ילדים צריכים לצרוך. הפופולריות העצומה של סרטי האנימציה הפכה אותם לכלי שיווקי ממעלה ראשונה, שבכוחו להתוות דפוסי התנהגות, טרנדים, תפישות מגדריות ועמדות פוליטיות. הסרטים מלמדים את הילדים מה מותר ומה אסור, מה מקובל ומה אינו מקובל. את מהלך הסיפור ואת פרטיו מתווה מבוגר עם אג'נדה.

            אבל מה היה קורה אילו היו הילדים עצמם יוצרים את הסרט ומספרים את הסיפור? מה היה קורה אילו הסרטים לא היו מבקשים לעצב את עולמם הפנימי של הילדים, אלא לבטא אותו? זו השאלה שעליה מבקש להשיב הפרויקט החינוכי-אמנותי של סטודיו ילדי הפרא, שהקימו האמן הרב-תחומי מקס אפשטיין והאמן וסיל סרבני ז"ל, והילדים הם היוצרים הבלעדיים של הסרטים בו.

            יצירות האנימציה של הילדים שעבדו בסטודיו במשך השנים מוצגות בתערוכה באצירתו של אפשטיין. הן מבוססות על חוויותיהם האישיות, על סיפורים שאהבו, על טיולים שיצאו אליהם, על סרטים שראו, על פחד מחושך ועל אהבותיהם. כך מאפשרת האנימציה להחיות את החלקים הנסתרים בנפשם של הילדים ואת החלקים שאינם מצליחים לבטא במלים.

 

אנימציה אינה כלי הביטוי המרכזי של משתתפי ומשתתפות התערוכה. היא אמצעי ביטוי אמנותי משלים, המתווסף על המדיום המרכזי של היוצרים ומרחיב הן אותו והן את אפשרויות ההבנה של הצופה, המוזמן לנכוח שוב ברגע ראשוני, רגע של ילדוּת שבו נחשף לראשונה לפלא האנימציה. אלא שהפעם לא מדובר בסרטים תמימים, המסתירים מה שהקהל הצעיר אינו יכול (ואולי ממאן) לשים עליו את האצבע.

מסך הנאיביות הילדותית הוסט.

ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס

ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס

כאן ועכשיו
גלית אילת
מציאות עקומה
אירנה גורדון
יואב רבן
סדנה ליצירת סרטון אנימצית צלליות