נגישות
menu      
אודות המרכז
אודות המרכז
תערוכות ופרויקטים
תערוכות ופרויקטים
חינוך וקהילה
חינוך וקהילה
ארכיונים
ארכיונים
אמן אורח
אמן אורח
הרשימות שלי
הרשימות שלי
חיפוש מתקדם
תחביר
חפש...
אנחנו ילידים
תאריך פתיחה
20/09/2018
תאריך סגירה
26/01/2019
אוצרים.ות
עוזר.ת אוצר.ת
טקסט

בקיץ של שנת 1965 החלה חפירה ארכיאולוגית ברכס חולי שהתנשא על סביבותיו, עליו הוקמה אז שכונת ג׳סי כהן. את החפירה ניהל הארכיאולוג יריב שפירא, איש אגף העתיקות. בחפירה התגלה מבנה שהוקם במאה ה-13 לפנה״ס (תקופת הברונזה המאוחרת – המאות ה-16–12 לפנה״ס), שבה רוב תושבי הארץ היו כנענים. המבנה הורכב מחדרים סדורים סביב חצר מרכזית, והיו לו  כנראה שתי קומות. קירותיו היו עשויים לבני טיט גדולות, הרצפות עשויות טיח עבה והתקרות מקורות עץ. יושביו קיימו אורח חיים טיפוסי לכנען בתקופה זו. הדיונות כיסו במרוצת השנים את האתר, אך בעבר הייתה באזור אדמה פורייה וטובה לחקלאות, ו'דרך הים' שעברה בקרבת מקום אפשרה מסחר ומותרות. בסוף המאה ה-13 לפנה״ס נחרב המבנה בשריפה. ההרס היה פתאומי, כפי שמעידות קערות עם שרידי מזון שהתגלו בחפירה, יחד עם כל תכולת הבית. הקנקנים, ששימשו ככל הנראה לאגירת שמן, נופצו וליבו את הבעירה, והבית על שתי קומותיו קרס. מעט לאחר מכן נעשה ניסיון לשקם את המבנה בבנייה דלה, אך שלב זה לא צלח והאתר ננטש.

גלית ליטני, אוצרת. רשות העתיקות.

אמנים.ות
מעצב התערוכה
מעצב גרפי
תמיכות וקרדיטים נוספים

בשיתוף רשות העתיקות.

אוצרת ארכיאולוגיה: גלית ליטני
טיפול שימורי: תחום טיפול בממצאים ומעבדות, רשות העתיקות

בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ואמנות. 
 

 

לינקים
מידע נוסף


ביום שני ה-31/12 בשעה 17:30 יערך סיור מודרך בתערוכה. 

בין התאריכים 30/10/18-3/11/18 התערוכה תהיה סגורה עקב פסטיבל פרינטסקרין  שמתרחש במדיטק חולון בניהול המרכז לאמנות דיגיטלית. 

עבודות
פריטים קשורים

אנחנו ילידים

הארכיאולוגיה כמדע שמעודד פנטזיה וספקולציה חשופה להטיות פוליטיות ולתמרון אידיאולוגי. לצד זה, הספקולטיביות של הארכיאולוגיה נותנת מקום לדמיון והמצאה.

במאמרו ״הארכיאולוגיה הישראלית והכיבוש״ מתאר פרופ׳ רפי גרינברג את הארכיאולוגיה כשדה שהתפתח בעידן האימפריאלי. הארכיאולוגים הראשונים השתלבו במאמץ של האימפריות המערביות להשתלט על שטחי ספָר במזרח הקרוב והרחוק, בדרום אמריקה ובאפריקה, בין היתר דרך חקירה וביזה. הפלישה האימפריאלית לעולם החדש הביאה לשולחיו הון פוליטי וכלכלי חסר תקדים, שהשלכותיו על המערך הגיאו-פוליטי העולמי מורגשות עד היום. לצד זה יצרו הארכיאולוגים הראשונים הון תרבותי שבא לידי ביטוי במחסנים עצומים ובאולמות תצוגה אדירי ממדים של אוצרות העולם העתיק, אשר שימשו כהוכחה לעליונות התרבות האירופית ולבעלותה על התרבות העולמית כולה.

כך התפתח דימויו של הארכיאולוג כגבר הרפתקן ונועז המתנער מחיי הבורגנות. הארכיאולוגיה שילבה סקרנות, הרפתקנות, תעוזה ודחף לגילוי וכיבוש של עולמות חדשים, ושדה הארכיאולוגיה, כחלק מההיסטוריה האימפריאלית, היה מראשיתו מוטה לטובת הגבר האירופי הלבן.

גם הארכיאולוגיה בארץ ישראל צמחה בתוך אקלים דומה. לארץ הקודש היה מקום של כבוד בקרב מגלי ארצות והרפתקנים, כיוון שהיא שילבה בין יצר ההרפתקנות לזיקה הדתית לסיפורי התנ״ך. גם התנועה הציונית והארכיאולוגים הראשונים שפעלו לאחר הקמת המדינה שאבו השראה מהתשוקה הארכיאולוגית הנוצרית.

עם הזמן הלכה הארכיאולוגיה ופנתה לכיוונים מדעיים ומתונים יותר. בחלוף העידן האימפריאלי רוסנה ההרפתקנות שעמדה בבסיסה ונוצרו מנגנונים אקדמיים לפעולתה, אך עדיין מתקיים בה המתח בין יישוב הדעת להרפתקנות, ותפיסות קדומות שרווחו בשדה הארכיאולוגיה עדיין משפיעות על הדימוי העצמי ועל הפרקטיקה של הארכיאולוגיה: מאפיינים גבריים של תעוזה, מרכזיות הממצא כהוכחה להגדרת ההישגים של החפירה, והפעילות בשטח או בשדה, רחוק מכבלי העיר והבירוקרטיה.

היסטוריה זו של הרפתקנות וגילוי ארצות, לצד המטען המדעי של הארכיאולוגיה, מוצגת באור אירוני וביקורתי בתערוכה של תמיר ארליך ״אנחנו ילידים״. נקודת המוצא של התערוכה היא אתר ארכיאולוגי מהעת העתיקה שהתגלה בשכונת ג'סי כהן על ידי יריב שפירא, תושב השכונה וארכיאולוג אגף העתיקות. האתר מתוארך מהתקופה הכלקוליתית עד לתקופת הברונזה המאוחרת (4000–1200 לפנה"ס), והתגלו בו שרידים של מבנה עשוי לבני בוץ, כלי חרס, כלי בית ומזון מהתקופה הכנענית. לאחר חילוץ הממצאים מהשכבה העליונה כוסה האתר באדמה ומאז לא נחפר שוב. בשנות התשעים הוצגו הממצאים לתקופה קצרה בעיריית חולון, ואחר כך אוחסנו בארגזים במחסן ונשכחו. האתר וזיכרון החפירה שבוצעה בו בקיץ 1965 הפכו אט-אט למעין מיתולוגיה שכונתית, כיוון שהממצאים נעלמו ואיש לא ידע לאן.

אתר ארכיאולוגי בלבה של עיר במרכז הארץ שופך אור אירוני על הממד ההרפתקני שבגילויו, כשרעיונות ההרפתקנות בשטח, היציאה לספָר והיציאה מהבורגנות מתרחשים בלב שכונת מגורים. מצד שני, הם מהדהדים את העובדה שג׳סי כהן היא מעין שכונת-קצה, הספָר של חולון, מקום שאמנם נמצא בעיר אבל גם אינו לגמרי שייך לה.

לאחר הגילוי הראשוני של האתר הארכיאולוגי בשנת 1965, הוא ״התגלה״ שוב על ידי צוות מוזיאון ג׳סי כהן השלם בתקופת המחקר הראשוני שנערך לשם הקמת המוזיאון. במסגרת המהלך המחקרי למדו אנשי הצוות מסיפורים וזיכרונות של תושבי השכונה על קיומו של האתר, שהיום שוכנת במקומו גינה ציבורית גדולה ללא שום אזכור לקיומם של האתר או החפירה. הצוות המשיך לחקור ופנה לרשות העתיקות, שממנה נשלח דו״ח החפירה של יריב שפירא משנת 1965. הדו״ח מציין שיש באתר חמש שכבות של יישוב, מהתקופה הכלקוליתית ועד הברונזה המאוחרת, אולם למרבה ההפתעה, למרות הדו״ח המתאר את ממצאי החפירה, הם לא נמצאו במחסני רשות העתיקות. היעדרם פתח פתח ל ״הרפתקה״ חדשה, שמטרתה היתה לאתר את הממצאים שכבר התגלו על ידי שפירא. המשך החקירה הוביל למוזיאון אזור, שהוקם על ידי שפירא, והתגלו בו כ-120 שקופיות המתעדות את החפירה ואת הממצאים וכן כרטיסיות המתארות את השקופיות, בליווי הסברים והשערות של שפירא לגבי הממצאים, שטרם אותרו.

לבסוף התגלו הממצאים במחסני עיריית חולון, ומשם נלקחו לקטלוג ומיון ברשות העתיקות. תהליך המחקר והגילוי המחודש של ממצאי ג׳סי כהן העבירו את ההרפתקנות מהשדה והשטח אל השכונה ואל הארכיונים והמחסנים, והארכיאולוג המגלה הוחלף בתושבי השכונה, שהתחקו אחרי הממצאים כחלק מתהליך מחקר הנוגע להיסטוריה של מקום מגוריהם ולזהותם. הקשר בין ארכיאולוגיה לזהות, ניכוס ובעלות הוא בלתי ניתן להתרה, אך הוא נתון במתח מתמיד ובחוסר יציבות, כיוון שהממצא הארכיאולוגי ניתן לפרשנות ובמקרים רבים אינו מציע תשובה חד-משמעית באשר למקורו, השימוש שנעשה בו או הרצף התרבותי המחבר בינו לבין תושבי המקום העכשוויים. גם מתח זה נמצא בבסיס התערוכה של תמיר ארליך, המערערת על המונח "יליד" בהקשרו העכשווי וההיסטורי, ומנסה לחבר בין העבר הקדום להווה של שכונת הגירה ישראלית.

לכל אורך תהליך המחקר ואיתור הממצאים חשו צוות המוזיאון וחברי הקהילה שמקומם של הממצאים בשכונה, ושלשימורם והצגתם במוזיאון יש חשיבות במסגרת השאיפה להציע היסטוריה מקומית מרובדת. לכן הוסכם כי לאחר שנמצאו והועברו לרשות העתיקות, הם יוחזרו לג׳סי כהן ויוצגו בשכונה לאורך זמן. חלק ניכר מהממצאים שגילה יריב שפירא מוצגים אפוא כעת לצד עבודתו של תמיר ארליך. בנוסף כוללת התערוכה שחזור של מבנה המגורים הכנעני שהתגלה בחפירות, ולצידו מאות העתקים של כלי החרס המקוריים, שיוצרו בידי קבוצות שונות בג׳סי כהן, יחד עם ארליך.

התערוכה, אם כן, מציעה הסתכלות על האתר הארכיאולוגי ועל השכונה דרך שלוש תקופות: תקופת הברונזה המאוחרת – תקופת השכבה העליונה של האתר, שהתגלתה בחפירה של יריב שפירא; קיץ 1965 – תקופת גילוי האתר הארכיאולוגי בשכונה; ומבט על ההווה של האתר והשכונה כפי שהוא נראה כיום.

ריבוי נקודות הזמן בתערוכה מטשטש את ההיררכיה בין עבר להווה, בין ממצא להעתק. טשטוש ההיררכיה ניכר גם בהיבטים אחרים של התערוכה: החלפת תפקיד המגלה בין הארכיאולוג לבין התושבים, החלפת הבעלות על הנרטיב בין ההיסטוריונים לבין תושבי השכונה חברי צוות המוזיאון, ערעור הכוח של הממצא היחיד המקורי לעומת ריבוי ההעתקים והצגתם לצידו. אמצעי זה מחובר באופן עמוק להיגיון שמאחורי הקמת מוזיאון ג׳סי כהן השלם, כמהלך שמטרתו להפקיע את הבעלות על הסיפור מידי המוזיאונים והארכיונים הרשמיים של העיר ולהשיב אותו לידי הקהילה, כדי שתוכל לספר את סיפורה בעצמה.

ואולם במהלך זה של העברת הכוח אין כדי לרמוז על שכפול ההיגיון הארכיאולוגי או המוזיאלי; אין בכוונתו להעמיד נרטיב חלופי מוצק ומקובע, אלא לערער על עצם הניסיון ליצור נרטיב כזה. איתור הממצאים האריכאולוגיים והצגתם בתערוכה הם הישג לקהילה, אך לא צריך לקרוא אותו כניסיון ליצור חיבור ישיר וחד-כיווני בין העבר של השכונה להווה שלה. הפער בין המקור להעתק בתערוכה מצטרף לפער בין הנרטיב ההיסטורי שנושאים הממצאים הארכיאולוגיים לבין ההיסטוריה המודרנית של השכונה ותושביה, ופערים אלה מעמידים בסימן שאלה את היכולת של תושבי השכונה, וביניהם של תמיר ארליך, לייצר שייכות וזהות קולקטיבית למרחב שבו הם חיים דרך ממצאים ארכיאולוגיים.

התערוכה מאתגרת תפיסות רווחות בנוגע לקשר בין הארכיאולוגיה להווה הישראלי, ומציעה גישה אלטרנטיבית לשימוש בעבר הקדום ובממצאים ארכיאולוגיים כחלק מבנייה של היסטוריה מקומית. דרך טשטוש הגבולות בין מדע לאמנות, בין ידע מקצועי לידע קהילתי, בין אמן לתושב, נוצר גם ערעור על הגבולות שבין הממצא ליצירת האמנות. כך נחשף הממד הדמיוני, הפנטזיונרי והספקולטיבי של הארכיאולוגיה והיא מקבלת תפקיד חדש: לא עוד תשובה חד-משמעית אלא נקודת מוצא, פוטנציאל לסיפורים רבים ושונים שניתנים לחיבור והתרה על פי העניין והדמיון של הקהילה שלה הם שייכים.

התערוכה "אנחנו ילידים" מוצגת כחלק ממוזיאון ג׳סי כהן השלם, אשר הוקם בשנת 2016 על ידי האמנים אפי ואמיר יחד עם צוות של תושבים מהשכונה: יגאל אופיר, יעקב ארליך, חביבה ברקול, פנינה ברקול, דבורה הראל, מלכה כהן, רותי מזרחי, תקוה סדס, רחל פולט, מימי רוזנברג, עדה רחמים ועוד.

 

איל דנון

 

 

 

 

 

קרא עוד...
T
כתוב משהו בנושא זה?...
שליחה באמצעות Ctrl+Enter
פרסם
בטל
המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית חולון(צפייה)
קטגוריה...
אודות המרכז
תערוכות ופרויקטים
חינוך וקהילה
ארכיונים
אמן אורח
הרשימות שלי
אמן אורח
הרשימות שלי

ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס

אנחנו ילידים

בקיץ של שנת 1965 החלה חפירה ארכיאולוגית ברכס חולי שהתנשא על סביבותיו, עליו הוקמה אז שכונת ג׳סי כהן. את החפירה ניהל הארכיאולוג יריב שפירא, איש אגף העתיקות. בחפירה התגלה מבנה שהוקם במאה ה-13 לפנה״ס (תקופת הברונזה המאוחרת – המאות ה-16–12 לפנה״ס), שבה רוב תושבי הארץ היו כנענים. המבנה הורכב מחדרים סדורים סביב חצר מרכזית, והיו לו  כנראה שתי קומות. קירותיו היו עשויים לבני טיט גדולות, הרצפות עשויות טיח עבה והתקרות מקורות עץ. יושביו קיימו אורח חיים טיפוסי לכנען בתקופה זו. הדיונות כיסו במרוצת השנים את האתר, אך בעבר הייתה באזור אדמה פורייה וטובה לחקלאות, ו'דרך הים' שעברה בקרבת מקום אפשרה מסחר ומותרות. בסוף המאה ה-13 לפנה״ס נחרב המבנה בשריפה. ההרס היה פתאומי, כפי שמעידות קערות עם שרידי מזון שהתגלו בחפירה, יחד עם כל תכולת הבית. הקנקנים, ששימשו ככל הנראה לאגירת שמן, נופצו וליבו את הבעירה, והבית על שתי קומותיו קרס. מעט לאחר מכן נעשה ניסיון לשקם את המבנה בבנייה דלה, אך שלב זה לא צלח והאתר ננטש.

גלית ליטני, אוצרת. רשות העתיקות.

בשיתוף רשות העתיקות.

אוצרת ארכיאולוגיה: גלית ליטני
טיפול שימורי: תחום טיפול בממצאים ומעבדות, רשות העתיקות

בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ואמנות. 
 

 


ביום שני ה-31/12 בשעה 17:30 יערך סיור מודרך בתערוכה. 

בין התאריכים 30/10/18-3/11/18 התערוכה תהיה סגורה עקב פסטיבל פרינטסקרין  שמתרחש במדיטק חולון בניהול המרכז לאמנות דיגיטלית. 

אנחנו ילידים

הארכיאולוגיה כמדע שמעודד פנטזיה וספקולציה חשופה להטיות פוליטיות ולתמרון אידיאולוגי. לצד זה, הספקולטיביות של הארכיאולוגיה נותנת מקום לדמיון והמצאה.

במאמרו ״הארכיאולוגיה הישראלית והכיבוש״ מתאר פרופ׳ רפי גרינברג את הארכיאולוגיה כשדה שהתפתח בעידן האימפריאלי. הארכיאולוגים הראשונים השתלבו במאמץ של האימפריות המערביות להשתלט על שטחי ספָר במזרח הקרוב והרחוק, בדרום אמריקה ובאפריקה, בין היתר דרך חקירה וביזה. הפלישה האימפריאלית לעולם החדש הביאה לשולחיו הון פוליטי וכלכלי חסר תקדים, שהשלכותיו על המערך הגיאו-פוליטי העולמי מורגשות עד היום. לצד זה יצרו הארכיאולוגים הראשונים הון תרבותי שבא לידי ביטוי במחסנים עצומים ובאולמות תצוגה אדירי ממדים של אוצרות העולם העתיק, אשר שימשו כהוכחה לעליונות התרבות האירופית ולבעלותה על התרבות העולמית כולה.

כך התפתח דימויו של הארכיאולוג כגבר הרפתקן ונועז המתנער מחיי הבורגנות. הארכיאולוגיה שילבה סקרנות, הרפתקנות, תעוזה ודחף לגילוי וכיבוש של עולמות חדשים, ושדה הארכיאולוגיה, כחלק מההיסטוריה האימפריאלית, היה מראשיתו מוטה לטובת הגבר האירופי הלבן.

גם הארכיאולוגיה בארץ ישראל צמחה בתוך אקלים דומה. לארץ הקודש היה מקום של כבוד בקרב מגלי ארצות והרפתקנים, כיוון שהיא שילבה בין יצר ההרפתקנות לזיקה הדתית לסיפורי התנ״ך. גם התנועה הציונית והארכיאולוגים הראשונים שפעלו לאחר הקמת המדינה שאבו השראה מהתשוקה הארכיאולוגית הנוצרית.

עם הזמן הלכה הארכיאולוגיה ופנתה לכיוונים מדעיים ומתונים יותר. בחלוף העידן האימפריאלי רוסנה ההרפתקנות שעמדה בבסיסה ונוצרו מנגנונים אקדמיים לפעולתה, אך עדיין מתקיים בה המתח בין יישוב הדעת להרפתקנות, ותפיסות קדומות שרווחו בשדה הארכיאולוגיה עדיין משפיעות על הדימוי העצמי ועל הפרקטיקה של הארכיאולוגיה: מאפיינים גבריים של תעוזה, מרכזיות הממצא כהוכחה להגדרת ההישגים של החפירה, והפעילות בשטח או בשדה, רחוק מכבלי העיר והבירוקרטיה.

היסטוריה זו של הרפתקנות וגילוי ארצות, לצד המטען המדעי של הארכיאולוגיה, מוצגת באור אירוני וביקורתי בתערוכה של תמיר ארליך ״אנחנו ילידים״. נקודת המוצא של התערוכה היא אתר ארכיאולוגי מהעת העתיקה שהתגלה בשכונת ג'סי כהן על ידי יריב שפירא, תושב השכונה וארכיאולוג אגף העתיקות. האתר מתוארך מהתקופה הכלקוליתית עד לתקופת הברונזה המאוחרת (4000–1200 לפנה"ס), והתגלו בו שרידים של מבנה עשוי לבני בוץ, כלי חרס, כלי בית ומזון מהתקופה הכנענית. לאחר חילוץ הממצאים מהשכבה העליונה כוסה האתר באדמה ומאז לא נחפר שוב. בשנות התשעים הוצגו הממצאים לתקופה קצרה בעיריית חולון, ואחר כך אוחסנו בארגזים במחסן ונשכחו. האתר וזיכרון החפירה שבוצעה בו בקיץ 1965 הפכו אט-אט למעין מיתולוגיה שכונתית, כיוון שהממצאים נעלמו ואיש לא ידע לאן.

אתר ארכיאולוגי בלבה של עיר במרכז הארץ שופך אור אירוני על הממד ההרפתקני שבגילויו, כשרעיונות ההרפתקנות בשטח, היציאה לספָר והיציאה מהבורגנות מתרחשים בלב שכונת מגורים. מצד שני, הם מהדהדים את העובדה שג׳סי כהן היא מעין שכונת-קצה, הספָר של חולון, מקום שאמנם נמצא בעיר אבל גם אינו לגמרי שייך לה.

לאחר הגילוי הראשוני של האתר הארכיאולוגי בשנת 1965, הוא ״התגלה״ שוב על ידי צוות מוזיאון ג׳סי כהן השלם בתקופת המחקר הראשוני שנערך לשם הקמת המוזיאון. במסגרת המהלך המחקרי למדו אנשי הצוות מסיפורים וזיכרונות של תושבי השכונה על קיומו של האתר, שהיום שוכנת במקומו גינה ציבורית גדולה ללא שום אזכור לקיומם של האתר או החפירה. הצוות המשיך לחקור ופנה לרשות העתיקות, שממנה נשלח דו״ח החפירה של יריב שפירא משנת 1965. הדו״ח מציין שיש באתר חמש שכבות של יישוב, מהתקופה הכלקוליתית ועד הברונזה המאוחרת, אולם למרבה ההפתעה, למרות הדו״ח המתאר את ממצאי החפירה, הם לא נמצאו במחסני רשות העתיקות. היעדרם פתח פתח ל ״הרפתקה״ חדשה, שמטרתה היתה לאתר את הממצאים שכבר התגלו על ידי שפירא. המשך החקירה הוביל למוזיאון אזור, שהוקם על ידי שפירא, והתגלו בו כ-120 שקופיות המתעדות את החפירה ואת הממצאים וכן כרטיסיות המתארות את השקופיות, בליווי הסברים והשערות של שפירא לגבי הממצאים, שטרם אותרו.

לבסוף התגלו הממצאים במחסני עיריית חולון, ומשם נלקחו לקטלוג ומיון ברשות העתיקות. תהליך המחקר והגילוי המחודש של ממצאי ג׳סי כהן העבירו את ההרפתקנות מהשדה והשטח אל השכונה ואל הארכיונים והמחסנים, והארכיאולוג המגלה הוחלף בתושבי השכונה, שהתחקו אחרי הממצאים כחלק מתהליך מחקר הנוגע להיסטוריה של מקום מגוריהם ולזהותם. הקשר בין ארכיאולוגיה לזהות, ניכוס ובעלות הוא בלתי ניתן להתרה, אך הוא נתון במתח מתמיד ובחוסר יציבות, כיוון שהממצא הארכיאולוגי ניתן לפרשנות ובמקרים רבים אינו מציע תשובה חד-משמעית באשר למקורו, השימוש שנעשה בו או הרצף התרבותי המחבר בינו לבין תושבי המקום העכשוויים. גם מתח זה נמצא בבסיס התערוכה של תמיר ארליך, המערערת על המונח "יליד" בהקשרו העכשווי וההיסטורי, ומנסה לחבר בין העבר הקדום להווה של שכונת הגירה ישראלית.

לכל אורך תהליך המחקר ואיתור הממצאים חשו צוות המוזיאון וחברי הקהילה שמקומם של הממצאים בשכונה, ושלשימורם והצגתם במוזיאון יש חשיבות במסגרת השאיפה להציע היסטוריה מקומית מרובדת. לכן הוסכם כי לאחר שנמצאו והועברו לרשות העתיקות, הם יוחזרו לג׳סי כהן ויוצגו בשכונה לאורך זמן. חלק ניכר מהממצאים שגילה יריב שפירא מוצגים אפוא כעת לצד עבודתו של תמיר ארליך. בנוסף כוללת התערוכה שחזור של מבנה המגורים הכנעני שהתגלה בחפירות, ולצידו מאות העתקים של כלי החרס המקוריים, שיוצרו בידי קבוצות שונות בג׳סי כהן, יחד עם ארליך.

התערוכה, אם כן, מציעה הסתכלות על האתר הארכיאולוגי ועל השכונה דרך שלוש תקופות: תקופת הברונזה המאוחרת – תקופת השכבה העליונה של האתר, שהתגלתה בחפירה של יריב שפירא; קיץ 1965 – תקופת גילוי האתר הארכיאולוגי בשכונה; ומבט על ההווה של האתר והשכונה כפי שהוא נראה כיום.

ריבוי נקודות הזמן בתערוכה מטשטש את ההיררכיה בין עבר להווה, בין ממצא להעתק. טשטוש ההיררכיה ניכר גם בהיבטים אחרים של התערוכה: החלפת תפקיד המגלה בין הארכיאולוג לבין התושבים, החלפת הבעלות על הנרטיב בין ההיסטוריונים לבין תושבי השכונה חברי צוות המוזיאון, ערעור הכוח של הממצא היחיד המקורי לעומת ריבוי ההעתקים והצגתם לצידו. אמצעי זה מחובר באופן עמוק להיגיון שמאחורי הקמת מוזיאון ג׳סי כהן השלם, כמהלך שמטרתו להפקיע את הבעלות על הסיפור מידי המוזיאונים והארכיונים הרשמיים של העיר ולהשיב אותו לידי הקהילה, כדי שתוכל לספר את סיפורה בעצמה.

ואולם במהלך זה של העברת הכוח אין כדי לרמוז על שכפול ההיגיון הארכיאולוגי או המוזיאלי; אין בכוונתו להעמיד נרטיב חלופי מוצק ומקובע, אלא לערער על עצם הניסיון ליצור נרטיב כזה. איתור הממצאים האריכאולוגיים והצגתם בתערוכה הם הישג לקהילה, אך לא צריך לקרוא אותו כניסיון ליצור חיבור ישיר וחד-כיווני בין העבר של השכונה להווה שלה. הפער בין המקור להעתק בתערוכה מצטרף לפער בין הנרטיב ההיסטורי שנושאים הממצאים הארכיאולוגיים לבין ההיסטוריה המודרנית של השכונה ותושביה, ופערים אלה מעמידים בסימן שאלה את היכולת של תושבי השכונה, וביניהם של תמיר ארליך, לייצר שייכות וזהות קולקטיבית למרחב שבו הם חיים דרך ממצאים ארכיאולוגיים.

התערוכה מאתגרת תפיסות רווחות בנוגע לקשר בין הארכיאולוגיה להווה הישראלי, ומציעה גישה אלטרנטיבית לשימוש בעבר הקדום ובממצאים ארכיאולוגיים כחלק מבנייה של היסטוריה מקומית. דרך טשטוש הגבולות בין מדע לאמנות, בין ידע מקצועי לידע קהילתי, בין אמן לתושב, נוצר גם ערעור על הגבולות שבין הממצא ליצירת האמנות. כך נחשף הממד הדמיוני, הפנטזיונרי והספקולטיבי של הארכיאולוגיה והיא מקבלת תפקיד חדש: לא עוד תשובה חד-משמעית אלא נקודת מוצא, פוטנציאל לסיפורים רבים ושונים שניתנים לחיבור והתרה על פי העניין והדמיון של הקהילה שלה הם שייכים.

התערוכה "אנחנו ילידים" מוצגת כחלק ממוזיאון ג׳סי כהן השלם, אשר הוקם בשנת 2016 על ידי האמנים אפי ואמיר יחד עם צוות של תושבים מהשכונה: יגאל אופיר, יעקב ארליך, חביבה ברקול, פנינה ברקול, דבורה הראל, מלכה כהן, רותי מזרחי, תקוה סדס, רחל פולט, מימי רוזנברג, עדה רחמים ועוד.

 

איל דנון

 

 

 

 

 

ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס

ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס

בשיתוף רשות העתיקות.

אוצרת ארכיאולוגיה: גלית ליטני
טיפול שימורי: תחום טיפול בממצאים ומעבדות, רשות העתיקות

בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ואמנות. 
 

 

ארוע פתיחה - מוזיאון ג'סי כהן השלם 2018
קול קורא - מוזיאון ג'סי כהן השלם 2017
פרויקט בית ספר ויצמן - מוזיאון ג׳סי כהן השלם
גל לשם
פרויקט גינון קהילתי
מפגשי אמן
קול קורא 2019 - פרויקט אמן במסגרת מוזיאון ג'סי כהן השלם
כיתת אם
ג'סקפה – קפה קהילתי בג'סי כהן