זולגות הדמעות מעצמן הוא מיצב של סאונד וממחטות זזות. על רצפת החדר מפוזרים ניירות טישו מקומטים שזזים ורוטטים. הסאונד של המיצב נלקח מסרטים שכונו 'מחזור סרטי הנשים', סרטים הוליוודיים מלודרמטיים משנות הארבעים והחמישים. עשייתם החלה בעת מלחמת העולם השנייה, כאשר הגברים גויסו והוליווד הבינה שבשביל למכור כרטיסים יש לפנות לקהל חדש שמעולם לא סומן קודם לכן כמטרה- נשים. אלו סרטים טראגיים במיוחד. ברבים מהם מככבות גיבורות הנאמנות למשפחתן ולחוק אהבת אך לא לצו החברתי. רבות מן הגיבורות מאתגרות את הציפיות החברתיות כאשר הן מבקשות לעצמן קריירה או אהבה (אסורה) והן מוצאות את עצמן, לקראת סוף הסרט, עומדות למול בחירה בלתי אפשרית. ברבים מן הסרטים, הגיבורה בוחרת לבסוף להקריב את עצמה ואת היקר לה. הסרטים הללו כונו על ידי מבקרים "weepies", "tearjerkers"'. שמות גנאי שניסו לרמוז על סרטים סוחטי דמעות, המאופיינים בתפניות עלילתיות בלתי סבירות. עם זאת, קהלים גדולים לאורך הדורות בחרו לראותם שוב ושוב. קטעי המוסיקה שנלקחו למיצב הם מרגעי שיא הדרמה. כמו מקוננות מקצועיות, הממחטות מאפשרות מיקור חוץ של רגשות, הן בוכות ורוקדות, רוטטות ומקוננות במקומנו.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
