התערוכה ”הלכות שכנים פרק ב” מתמקדת בטקטיקות ואסטרטגיות בהם נוקטים אמנים, קבוצות אמנים ו NGO’s כדי ליצר רשתות תרבותיות ושיתופי פעולה בין תרבותיים ואמנותיים. האמנים המציגים בתערוכה מאמצים טקטיקות ואסטרטגיות של מלחמה, כלכלה, מסחר, פרסום והפצה. הדגש בפרק זה ניתן לדרכים בהן מלחמה, קפיטאליזם והתנועה לגלובליזציה מעצבים את המדיה והשימוש שאמנים עושים בטכנולוגיות של המדיה בעבודתם. כאשר אנו משתמשים במונחים טקטיקה ואסטרטגיה בהקשר האמנותי אנחנו לא יכולים להפריד אותם מהמשמעות המסורתית אשר משייכת אותם לשדה הצבאי. בהקשר זה הטקטיקה היא הכלי של החלש, של הבודד ואילו האסטרטגיה תהיה הכלי של המדינה, של החזק. אולם החלוקה הזו יכולה להשתנות והתפקידים יכולים להתהפך. ההבחנה בין טקטיקה לאסטרטגיה על פי דה סרטו נוסחה בצורה הבאה - האסטרטגיה שייכת למדינה, לכוח הכלכלי, לרציונאליות והיא מתקיימת סביב תפיסה ברורה של גבול, גבול בין האני לאחר שמאפשר הגדרה ברורה של האויב. הטקטיקה מתקיימת ללא הפרדה וללא גבול. היא לא זקוקה להתקפה חזיתית ומכיוון שהיא לא מכירה בגבולות היא מאפשרת נדידה וזליגה ע”י שימוש בתעלולים ותכסיסים. אסטרטגיה וטקטיקה ככלים יכולים לשמש את החזק ואת החלש, את היחיד ואת החברה, את המדינה ואת המתנגד - הטרוריסט. כאשר יחידים שמים ידם על ה”כלים” של המדינה/של השליטה (אמצעי תקשורת, מידע, הפצה...) הם עוסקים קודם כל בכלים ובפרקטיקה. צורות חדשות של פרקטיקה - ייצור, הפצה על ידי מחשבים, צילום בווידאו, סטילס, האינטרנט וכו’. כלים אילו אינם טאקטים או אסטרטגיים. הם קיימים כבליסטיקה במלחמת האמנות. אסטרטגיה אינה פוליטית, ואינה יכולה להיות אופוזיציה לטקטיקה. המתאר של אסטרטגיה הוא דיון באינטראקציה של זמנים פוליטיים, צבא או אסתטיקה. טקטיקה אינה, עדיין, כלי של התנגדות יותר מאשר כלי של מדינה.

העבודות בתערוכה מציעות סדר יום חדש של אמנים הנלחמים למען תיקון חברתי ומאמינים שאמנות אינה רק מראה של החברה אלא יכולה לשחק תפקיד בשינוי חברתי. זוהי אמנות שפועלת בעידן של טכנולוגיה, של דיגיטליות, של מידע; אמנות בדיאלוג עם גניבה יצירתית, העתקה, חיקוי, שיכפול, מניפולציה, ריגול, מעקב והגירה.ייצוגים איקונוגרפיים של לוחמים, מהגרים, חסרי בית, ממשיכים את התפיסה המסורתית של האמנות, כאשר לא רבים הם האמנים הנותנים דעתם על אמצעי הייצור איתם הם עובדים ומשמעותם כחלק מהטקטיקה של העבודה. היום האסטטיקה של המדיה מגדירה את האסטטיקה של האמנות, הן באופן מודע או עקיף, על ידי השימוש באותם הכלים של תפיסת המציאות וייצוגה. התערוכה, הלכות שכנים פרק ב, מזמינה צפייה בעבודות אשר נוצרו על ידי קאופרטיבים אמנותיים, קבוצות אמנים וזוגות. פרוייקטים שנבנו על בסיס שיתוף פעולה, אשר העשייה האישית בהן נדחקת לעומת העשייה הקולקטיבית. אופן יצירה זה מייצג יותר מכל את המעבר מתרבות אנלוגית לתרבות דיגיטלית לא רק ברמת הייצוג הדיגיטלי, מהירות ההפקה, הזמינות היכולת למניפולציה, אלא גם בזניחת מקומו של האמן ”הגאון”, האנלוגי או היחידאי לטובת עבודה ברשת בה כל השחקנים שווים.

בבסיס רעיון התערוכה ”הלכות שכנים” נמצא הרצון להקמת רשת תרבותית במזרח הקרוב, זהו כיום צורך מובן מאליו למי שמאמין שאמנות אינה חסרת כוח ואינה רק שדה של ייצוג. האמנות והאמנים הם שחקני מפתח בעשייה התרבותית. על ידי שימוש בכלים של המדיה, שלא על מנת להשמידם אלא כדי לשפרם ולהפוך את הטכנולוגיה לטובה יותר, האמנות לוקחת חלק בשדה התרבותי. הימנעות מקריאה קטגוריאלית או סיגנונית של פרקטיקות אמנותיות ותרבותיות. נעוצה באוונגרד של שנות העשרים, אשר מרד בחוקים הנוקשים שהכתיבו מה הם הנושאים הראויים לטיפול האמנותי. אמני האונגרד קראו לעצמם בשם זה, כיון שראו את עצמם ”חלוצים” ופורצי דרך לאמנות חדשה. הם האמינו כי על-ידי האמנות החדשה הם יציגו באופן אמיתי את העולם של ראשית המאה העשרים - עולם שעבר מלחמות ומהפכות, עולם של המצאות ושל חידושים טכנולוגיים, עולם שחל בו שינוי באורח החיים בעקבות התפתחות התעשייה והשימוש במכונות. הם קיוו שבאמצעות אמנותם ישפיעו על החברה ויהפכו אותה לטובה וצודקת יותר. ההמשך המודרני של המטאפיזי או האבסטרקט ההיסטורי והסממנים הרומנטיים המלווים כינוי זה מקשים על קריאתה של האמנות הטאקטית כאוונגרדית. אמנים העובדים היום מעבר לשדה של הייצוג מנודים משדה האמנות אל השדה של אקטיביזם פוליטי או אקטיביזם של המדיה. ואולי סוג חדש זה של אמנות תקרא כאוונגרד של המאה העשרים ואחת.