Life Stories: Women Write – Group Work

Space: "Digital Branch", 3 Hatanaim St. Jessy Cohen Commercial Center
Time: Every Wednesday from 7:00 to 9:15pm, except for holidays and a short summer break

The process that began in April 2010 under the title "Life Stories: Women Write" with a group of seven women from Holon’s Jessy Cohen Neighborhood reaches its conclusion in this exhibition as a well-processed and multilayered product of various types of creative material exchanges.

The group was formed by members of the "women’s club", a format run by local Lazaros Community Center. About ten women would meet every week for a lecture, creative activities or just socializing. The seven women in the writing group were the most regular and active members of this club. 

The women arrived at our first meeting assuming they had been invited to take part in activities related to the Jessy Cohen Project launched precisely at that time in the neighborhood. They thought they would be asked to paint and renovate the neighborhood and were willing to provide any help required for that purpose.

My suggestion, however, was different: ongoing work in a weekly format, without any predetermined objective. "We’ll talk, listen to one another and write", I suggested. Looking forward, I added, a parallel process of one-on-one work with artists could be integrated with this group process.

Now that the road ahead looked unclear, a few women decided to leave. This is how the seven regular members group formed.

We began meeting at the community center, in a hall dedicated for that purpose on the second floor. After a few meetings, we moved to the "Digital Branch", a small shop space in the commercial center rented for the Jessy Cohen Project’s various needs, thinking this would bring us closer to the street experience.

Thus, we met from then on between the modest, whitewashed internal space of only 15 square meters – separated from the outside by a transparent vitrine designed as a "window of opportunities" offered by the project to community residents – and this street of broken pavements and gloomy grocery stores so emblematic of Jessy Cohen’s recent past of neglect and despair, accompanied by the noises of passers-by and the nearby kiosk patrons playing backgammon with fatalistic passion and persistence. We were just as persistent and devoted, as well as eager to learn.

The first period was dedicated to understanding the rules of "internal backgammon": the significance of group meetings, how they unfold, the timeframe and how to conduct a conversation which structures meaning. At first, it was not so easy for the participants to listen to one another. Many words were said and they would often interrupt each other. Daily experiences, recipe exchanges and practical advice were intermixed with messages that looked for an address and wanted to touch inside. Gradually a real conversation would emerge: one would talk and the others listen and wait their turn. Turn-taking creates structure. Structure enables meaning.

Next, it was time to write, followed by reading and sharing. Again and again the women were surprised by their image as reflected in the pieces they wrote and by the powerful discovery of the writing experience. In a thought-provoking way, this experience was summarized by the phrase "the paper accepts everything", which inadvertently captures something of the passive attitude, which attempts to conceal the very act of writing by projecting it on the paper, thereby repressing the desire to write and eventually reveal oneself. The accepting paper is thus ostensibly that which writes and also keeps their secrets, while at the same time prefiguring the longed-for reader – who listens, contains and forgives.

On that accepting paper, they wrote about past and present. They reminisced, recorded and shared dreams, thoughts, concerns, sorrows and joys.

These women have known each other for years, as they live next to each other, dine and hang out together. Some of them are good friends and some are also related. Their daily lives and life stories are almost inseparably meshed together. Their writing tasks and weekly group meetings, however, enabled them to put both similarities and differences into words. This is the background for the exchange of creative materials and the emerging sense of change.


One-on-One – Working in Pairs

Space: Wherever: Home, studio, café, street, beauty parlor, market, beach – while driving, seating or walking. 
Time: Whenever it’s convenient, possible, necessary, or preferable. Meetings   are scheduled in advanced by sometimes cancelled at the last moment. 

The presence of the interpersonal relationship aspect in the artists’ and writers’ work and approach played a major part in selecting them. Artists interested in personal stories and keen to reach out to its specificity. In this case – the challenge of evoking another woman’s inside-outside and be charged by it. A woman with a different background, but not entirely. When we paired the women together, we tried to match their personalities, based on our acquaintance of several months.

This stage in the project began in December 1, 2010, on Hanukah, with a forum meeting, where we paired them together. Preliminary discoveries suggested directions for future works: humor met humor, Pisces met Pisces, slices of life stories were echoed by each other’s other, diverse qualities converged into words.

The contract with the artists defined the process as an objective-oriented process designed to end within several months in the form of new artwork presented in an exhibition. Three to five meetings in locations, times and frequencies of their own choosing. The interaction in those meetings will determine the extent of partnership, as well as medium and contents.

The eventual seven-month work processes were naturally diverse in terms of structure, form and characteristics, opening many questions for discussion regarding ranges of influence, nurturing, mutuality and cooperation, distance and closeness.

For the artists, the circumstances of this commission were used as a means for reflection – an essential component in creative processes, which allowed them to approach their personalities in a different way and momentarily set aside their personas as "artists" and create from a new place.

On the part of the group participants, the meeting which had been accompanied with fears as well as expectations facilitated new dimensions of presence and opened up new spaces of self-expression. Although not all expectations were fulfilled (in the interest of all parties), the artistic endeavor promoted parallel mental processes whose presence has still not been completely revealed.


Metabolisms: The Exhibition

Space: 7.1 × 15.30m – almost half the size of a hall which until several weeks before used to house the neighborhood library.

Time: April 2010-July 2011, mostly suspended, maintained, processed and developed in the imagination. Real over the past month. 

The exhibition – every exhibition and this one in particular – represents an attempt to reinstate order, to formulate an amorphous process, to organize and name connections, to gather and edit the different and similar, recreate the required distinctions.

By its nature, procedural work had the potential of disorder, even when it is structure. All the more so when it is a product of materials exchanged between individuals whose status is non-identical and unequal to begin with. Although this is not unbounded disorder, but it certainly seeks to straddle boundaries and blur categories: categories of active and passive, primary or mature, art/istic and non-art/istic, individual and dual, personal and universal, mine or ours.

From that perspective, the exhibition seeks to present in a single tapestry the broadest range of dual discourse and the axis its products inscribe – from the most concrete to the choice of abstractness, from the search which is still emerging as an unresolved riddle to the mature artwork.

Lior Amir-Kariel’s Tal, what do you see? began with performances together with Tal Hanan in two separate art events. Amir-Kariel, portraying a blind man, is guided – in her own world – by Tal Hanan who explains what she sees to her. The related video artwork presents the mirror version, in which Amir-Kariel tells us what she sees in Tal’s world. Two worlds trying to correspond and understand one another". 

Nella Magen Cassouto showed Ruti Mizrachi dozens of her photos, out of which she chose several which particularly inspired her. They recorded Ruti sharing thoughts and feelings related to her private life, and environment (neighborhood and country), out of which resurfaced her neglected childhood passion to tell stories to the children of the kibbutz where she grew in a boarding school. 

Reut Ferster listened to a story written by Julya Almog about her garden and turned the dry earth in her courtyard into an image seen through her second-floor window. The gardener in this video clip, whose weeding, digging and planting activities are viewed with Julya’s singing in the background, is a mail presence of a "promise keeper" to one who pleads, "let me be loved, let me be beautiful". 

In Malka (sounds like "Queen"), Adva Drori carves out a childhood memory which arose from her meetings with Malka Cohen with passionate and painstaking handiwork, and observes from a perspective of distance-closeness the irremovable stain beside the wish to remain white and pure, immaculate. 

In GPS, Keren Gueller asks Ella Rachel Polet, a veteran minibus driver, to tell her the route of one of her lines. Ella Rachel uses words to pave the route of "Yad Sarah Club for the Blind", a line which also passes through neighborhood streets: Hatanaim, Haamoraim, Jessy Cohen, Aharonovitcz. The GPS device – a technological and anonymous thinking brain, becomes humanized. A road sketched on a map is animated by emotional coordinates and tells a life story. The GPS directs the driver to "go" until "you have arrived at your destination". Who directs whom?

Michal Mor-Haim works with Sara Maman. Sara suffers from a severe visual impairment but nevertheless leads a happy and rich life. Michal suspends her artistic statement. The power of the encounter with Sara is more important to her. Thoughts of the oscillations between up and down, flowing and overflowing, climbing and ascending are suggested by incipient images sensitively presented in diary form to her addressee. 

Finally, Vered Levy’s light piece brings her encounter with Tikva Sades to life with the sentence "I empty my wallet so that it would fill up again" which her mother says to her, originally in the Iraqi Arabic dialect. A reverberating recollection, which alternately appears and disappears – a recollection which captures an entire lived experience. 

Auto-reflection in seven points:

 

1. Has order been reinstated (does each and every one knows her place)?

 

1. Is reinstating order not delaying traffic?

 

1. What form should the end of a process-oriented project take?

 

1. Is "process-oriented" a good definition for community work?

 

1. Is it appropriate for a community work process to culminate in an exhibition?

 

1. What happens in the life thereafter, and is it important for us to know?

 

1. Proposal for a modular and reproductive master plan, or an alternating model of non-recurrence?

 

 

 
Idit Porat

 

 

תקופת המפגשים הראשונה שלנו הוקדשה להבנת כללי "השש-בש" של הפנים: מה המשמעות של מפגש קבוצתי, איך הוא מתנהל, מה היא מסגרת הזמן, ואיך יכולה להתקיים שיחה שמבנה משמעות. ההקשבה זו לזו לא היתה בתחילה עניין של מה בכך. נאמרו הרבה מלים, לא פעם דיבור של אחת עלה על זו של אחרת. חוויות של יומיום, חילופי מתכונים ועצות של "איך תעשי" התערבבו עם נושאים אישיים ואינטימיים שחיפשו מוצא. אט אט נרקמה שיחה: אחת מדברת, אחרות מקשיבות, וכך הלאה. יש סבב. הסבב יוצר מבנה. המבנה מאפשר משמעות. לאחריו זמן כתיבה. אחר כך קריאה ושיתוף. הן הופתעו בכל פעם מחדש מדמותן המשתקפת בקטעים שכתבו ומעוצמת הגילוי של חוויית הכתיבה כשלעצמה. באופן מעורר ומחייב מחשבה, חוויה זו נוסחה באמירה ש"הנייר סופג הכול" – היגד המתמצת בבלי דעת משהו מן העמדה הפסיבית, המנסה להעלים את עצם פעולת הכתיבה בהעברתה לנייר ואתה הדחקת הרצון, אולי אפילו התשוקה, לכתוב ובסופו של דבר גם להתגלות. הנייר הסופג הוא לכאורה זה שכותב וגם זה ששומר את סודותיהן, בה בעת שהוא מדמה את הנמען המיוחל – המקשיב, המכיל, הסלחני.

על הנייר הסופג הן כתבו על העבר, הן כתבו על ההווה. הן נזכרו, כתבו וסיפרו על חלום שחלמו, מחשבות, דאגות, רגעים של צער, רגעים של הנאה ושמחה.

שנים ארוכות שהן מכירות זו את זו. שכנות צמודה, ארוחות או בילויים משותפים, חלקן חברות טובות ויש ביניהן גם קרובות משפחה. היומיום שלהן וסיפורי חייהן שזורים האחד בשני ללא הפרד כמעט, אבל הכתיבה והמפגש הקבוצתי השבועי אפשרו להן לנסח את הדומה וגם את השונה. מתוכם קרו חילופי החומרים ומהם בצבצו ועלו תחושות ראשונות של שינוי.

אחת על אחת: העבודה בזוגות

המרחב: מקומות משתנים - בית, סטודיו, בית קפה, רחוב, מספרה, שוק בצלאל, שפת הים/ בנסיעה, בישיבה, בהליכה. 
הזמן: בזמנים משתנים – מתי שנוח, מתי שאפשר, מתי שצריך, מתי שרוצים, פגישות שנקבעו מבעוד מועד, לפעמים ביטולים ברגע האחרון.

נוכחותו של המרכיב ההתייחסותי והבין-אישי בעבודתן ובאופני חשיבתן של האמניות והיוצרות היה חלק מרכזי בבחירה בהן. אמניות שהסיפור הפרטי מעניין אותן, האפשרות לבוא במגע עם הספציפיות שלו. במקרה זה האתגר להנכיח את הפנים-חוץ של אישה אחרת ולהיטען ממנו. אישה מרקע אחר, שונה מהן, אבל גם לא לגמרי. בחיבורי הזוגות היה ניסיון לבוא בתואם עם מרכיביהן האישיותיים של כל אחת מהנשים בקבוצה, על רקע הכרות שהלכה והתבססה לאחר כמה חודשי עבודה רצופים אתן.

העבודה החלה ב-1 בדצמבר 2010, נר ראשון של חנוכה, בהתכנסות משותפת של כולן. מהמפגש יצאו צמדים-צמדים עם גילויים ראשוניים שסימנו כיווני עבודה: הומור ישב על הומור, מזל דגים על מזל דגים, רסיסי סיפור מהחיים של אחת קיבלו תהודה אצל האחרת-שלה, איכויות שונות הצטלבו וחברו למלים.

חוזה ההתקשרות הוגדר כתהליך ממוקד מטרה שעתיד להסתיים בתוך כמה חודשים בעבודת אמנות חדשה שתוצג בתערוכה. שלוש עד חמש פגישות בקצב ובמשך המתאים להן, במקום ובזמן שנוח. טווח השותפות יוגדר מתוכן, כך גם המדיום ותכני העבודה.

תהליך העבודה שהתפרש על פני שבעה חודשים נשא באופן טבעי צורות, מבנים ואפיונים שונים מאוד האחד מהשני ופתח שאלות רבות לדיון באשר לטווחים של השפעה, הזנה, הדדיות ושיתוף פעולה, מרחק וקירבה.

מצד האמניות נסיבות הזמנת העבודה שימשו כאמצעי רפלקטיבי - מרכיב הכרחי בתהליכי יצירה, שאִפשר להן להיפגש באופן אחר עם הפרסונאלי שלהן, להניח לרגע את דמות האמנית, המסכה – פרסונה, וליצור ממקום חדש.  

מצד הנשים בקבוצה המפגש שהיה טבול בחששות ובציפיות אפשר ממדים חדשים של נוכחות ופתח מרחבים חדשים של ביטוי. אף כי מימוש הציפיות נותר בחלקיותו (לטובת הצדדים כולם), העשייה האמנותית קידמה תהליכים מנטאליים מקבילים שנוכחותם ממתינה עדיין להתגלות.

חילופי חומרים: התערוכה

המרחב: 7.1 מ’ X 15.30 מ’ = כמעט מחצית מגודלו של אולם שהיה משכנה של הספרייה השכונתית עד לפני חודשים ספורים.
הזמן: אפריל 2010 – יולי 2011, רוב הזמן מושהה, מתוחזק, מעובד ומתפתח בדמיון. בחודש האחרון מוחשי.

התערוכה - כל תערוכה, וזו באופן מיוחד - היא ניסיון להשיב את הסדר על כנו, לצור צורה לתהליך, לתת ארגון ושם לחיבורים, לאסוף יחדיו ולערוך את השונה והדומה, ליצור מחדש את ההבחנות הנדרשות.

עבודה תהליכית, מטבעה, מחזיקה בפוטנציאל של אי-סדר, גם כאשר יש לה מבנה. על אחת כמה וכמה כשהיא תוצר של חילופי חומרים בין פרטים שהגדרתם אינה זהה ואינה שוויונית מלכתחילה. אמנם אין זה אי-סדר חסר גבולות, אך הוא בהחלט מחפש את חציית הגבולות והטשטוש בין-קטיגוריות: קטיגוריות של אקטיביות ופסיביות, ראשוני או בשל, אמנות/י ולא-אמנות/י, יחיד וזוגי, אישי ואוניברסלי, שלי או שלנו.

התערוכה, מבחינה זו, מבקשת להציג במארג אחד את המנעד הרחב של השיח בשתיים ואת הציר שתוצריו משרטטים - מהקונקרטי ביותר ועד הבחירה בהפשטה, מהחיפוש הנותר עדיין בשלב המתווה כחידה לא פתורה ועד לעבודת האמנות הבשלה:

עבודתה של ליאור אמיר קריאל, "טל, מה את רואה?" החלה במיצגים שביצעה ביחד עם טל חנן בשני אירועי אמנות שונים. אמיר קריאל, בדמותו של גבר עיוור, מונחית – בעולמה-שלה - על ידי טל חנן, שמסבירה לה מה היא רואה. בעבודת הווידיאו הצמודה לה, מתקיימת גרסת המראה, שבה אמיר קריאל מספרת מה היא רואה בעולמה של טל. שני עולמות מנסים להתכתב ולהבין את השפה האחת של השנייה.

נלה מגן קסוטו הגישה לרותי מזרחי עשרות מצילומיה, מתוכם בחרה בכמה המדברים אליה במיוחד. הן הקליטו את רותי מספרת בקולה את מחשבותיה ותחושותיה הנוגעות בחייה הפרטיים, בסביבת מגוריה, בשכונה ובמדינה. מתוך כך צפה ועלתה בזיכרונה מחדש אהבת ילדותה לספר סיפורים לילדי הקיבוץ בו גדלה כילדת חוץ.

רעות פרסטר הקשיבה לסיפור שכתבה ג’וליה אלמוג על גינתה והפכה את האדמה היבשה בחצרה להתגשמות הנשקפת מבעד לחלונה בקומה השנייה. הגנן בסרט הווידיאו, שפעולות העישוב, הניכוש, החפירה והשתילה מופיעות על רקע שירתה של ג’וליה, הוא נוכחות גברית של "מקיים הבטחה" למי שמבקשת "תן לי להיות נאהבת, תן לי להיות יפה".

אדוה דרורי, בעבודתה "מלכה", פורשת במלאכת כפיים יצרית ועמלנית זיכרון ילדות העולה מתוך מפגשיה עם מלכה כהן, ומתבוננת מתוך יחסי מרחק-קִרבה בכתם שאינו נמחה בצד המשאלה להישאר לבנה וזכה, ללא רבב.

קרן גלר פוגשת את אלה רחל פולט, נהגת מיניבוס ותיקה, במרווחי השפה הדקים המתקיימים בשיחותיהן. המיצב GPS המורכב מהקרנת וידיאו ומאובייקט פיסולי, נוגע בנראה לעין לעומת המדומיין, בתיאורי לעומת הפרשני. בסרט הווידיאו אלה רחל סוללת לגלר במלים את "קו מועדון עיוורים יד שרה", אחד מקוויה הקבועים, המסתובב ברחובות השכונה: התנאים, האמוראים, ג’סי כהן, אהרונוביץ’ ואל מחוצה לה. פעולת הדיבור המתרגמת את החזותי למילולי חושפת בקיעים בזיכרון האנושי. בצד הווידיאו, מופיע האובייקט הפיסולי במרחב הממשי כניסיון לאחות פיסות של זיכרון לכדי יחידה אחת שלמה, החוזרת ומתפרקת שוב ושוב.

מיכל מור-חיים עבדה עם שרה ממן. שרה היא לקוית ראייה  המנהלת חיים מלאים, שמחים ועשירים בתוכן. מיכל משתהה עם ההיגד האמנותי שלה. עוצמת המפגש עם שרה חשובה לה על פניו. מחשבות על התנודות בין למעלה ולמטה, נוזל וגולש, מטפס ומיתמר מובאות בהתחלות של דימויים בהגשה יומנית רגישה לנמענת שלה. 

עבודת האור של ורד לוי מנכיחה את המפגש בינה לבין תקוה סדס במשפט "אני מרוקנת את הארנק כדי שיתמלא מחדש", אותו אומרת לה אמה, במקור בערבית עיראקית. זיכרון מהדהד, מופיע ונעלם, המרכז אל תוכו חוויית חיים שלמה ומלאה.

אוטו-רפלקציה בשבע נקודות:

1. 
האם הושב הסדר על כנו (האם כל אחת ואחת יודעת
מה מקומה)?
2. האם השבת הסדר אינה עצירה של תנועה?
3. מה יכולה להיות צורתו של סיום לפרויקט ממוקד-תהליך?
4. האם "ממוקד-תהליך" זו הגדרה טובה לעבודה בקהילה?
5. 
האם נכון שסיומו של תהליך עבודה בקהילה יהיה בתערוכה?
6. מה קורה לחיים שאחרי והאם חשוב שנדע?
7. 
הצעה לתבנית-אֶם מודולרית ומשתעתקת או מודל משתנה של חד-פעמיות?



עידית פורת