החברה הישראלית, יסכימו רוב מבקריה, מיוצגת ע”י עולם דימויים עשיר ולעיתים סותר הנוגע לאופייה, גבולותיה (הפוליטיים והסוציאליים), הרכב אוכלוסייתה, מקורותיה התרבותיים והכיוונים הפוליטיים שלה. כך לדוגמא מוצגת ישראל בדיון הפוליטי בצורות הבאות – הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, מדינת מקלט, כור היתוך, גטו חמוש, מדינה דו לאומית, חברה לוונטינית, אי מערבי בים מזרחי, אמריקה הקטנה ועוד. לדימויים אלו, על המסרים המקופלים בהם ישנה השפעה משמעותית על החברה הישראלית. הם מובנים לתוך הנושאים שבמרכז הדיון הציבורי ומחלחלים עמוק יותר, לתוך התהליכים הנסתרים המעצבים את ההגדרה והייצוג של בודדים וקבוצות בחברה. בתנאים אלו רוב הדוברים בחברה הישראלית ובשדה התרבותי שלה עוסקים בצורה אינטנסיבית (שלא לומר אובססיבית), בניסיון להבין, להסביר ולפענח את הסביבה התרבותית בה אנו חיים.
הסתירה והריבוי בתפיסות השונות את החברה והתרבות בישראל, שואבים את מקורותיהם מהדיכוטומיה בין ה”מערב” ל”מזרח” בין ”אשכנזי” ל”ספרדי”. דיכוטומיה המתבטאת בשדה האמנות הישראלית, במתח שבין ה”מקומי” ל”אוניברסאלי”. ישראל הנמצאת במזרח התיכון, המרחב בו לאומיות ודת משחקות תפקיד מרכזי, מחזקת מצד אחד את הזהות הלאומית והדתית שלה ובכך מבחינה עצמה מסביבתה, ובמקביל מנסה לשמר את התקבלותה ל”מועדון” של העולם המערבי ע”י בניית כלכלת שוק קפיטליסטית, הפעלת תהליכי הפרטה נרחבים, אימוץ כמעט טוטאלי של סמלי התרבות המערבית. במאמר ”עיניים עצומות לרווחה: על תסמונת הלבקנות הנרכשת בשדה האמנות הישראלית” (תיאוריה וביקורת 20, 2002) מתארת שרה חינסקי את מקומו של ה”מערב” באמנות ובתרבות הישראלית. מימיו הראשונים ועד היום מושתת שדה האמנות הישראלי על מושג ה”מערב” כעיקרון המנחה אותו, והוא מעוצב בדגם של שדה האמנות האירופאית.
במובן זה מתקיים שדה האמנות הישראלי במתח שבין שתי קטגוריות סותרות כביכול: אמנות המנסה להיות גם ”אוניברסאלית” וגם ”מקומית”, כאשר המודל לאוניברסאליות הוא למעשה אירופאי. זיקה זו היא כוח בסיסי בעולם האמנות הישראלי ומקורותיה זהים למקורות המערביים – אירופאים של התנועה הציונית. הקמתה של מדינה יהודית במזרח התיכון נתפסה ע”י רבים בתנועה הציונית כיצירת ”שלוחה” אירופאית בה ניתן להגשים אידיאולוגיות של לאומיות וקולוניאליזם. מכאן גם נובעת ההסתגרות של התרבות הישראלית במשך שנים בפני התרבות הערבית המקיפה אותה (גם כאשר מדובר בתרבות של מהגרים יהודים מארצות ערב) וראייתה כתרבות נחותה. הסתגרות שרק בעשרים השנים האחרונות החלה להסדק ולאפשר חדירה של השפעות מזרחיות – ערביות. השפעה זו מורגשת בעיקר ביצירה המוזיקלית הישראלית שנשמעות בה השפעות בולטות של הסביבה. האמנות הויזואלית מנהלת דיאלוג עם מרכזי הכוח המערביים של האמנות וזו אולי הסיבה המרכזית מדוע לא הושקע מאמץ עד היום ליצירת מסגרות תצוגה ופרויקטים של חלופת אמנים עם אחת מהמדינות השכנות, כטורקיה, יוון או אפילו מצרים וירדן. את הקונפליקטים התרבותיים המתוארים כאן ניתן לראות בהקשר רחב יותר כחלק מתהליכים גלובאליים המתקיימים באזורים נוספים בעולם ובהם חברות, מדינות, ארגונים ובודדים עוברים הגדרה מחדש ומיצרים דרכים ומשמעויות חדשות לפעולותיהם.
שני האירועים המרכזיים (עד כה) של האלף החדש או עצם בחירתם של שני אירועים אלו כמרכזיים - ההתקפה על מגדלי התאומים ב- 11.9 והמלחמה בעיראק מחדדים את ההבדלים בין הציפייה לעולם פוסט-לאומי בו ניתנת עדיפות לכוח הבינלאומי, הגלובאלי, על פני הריבונות של מדינת הלאום, בה נשמרת עדיין הריבונות בתוך גבולות מדיניים ברורים ויש לה, לאתניות, ולדת מקום מרכזי בקביעת כללי המשחק הפנימיים והחיצונים של המדינה. תהליך השינוי יביא לכך שהחלוקה העולמית המוכרת של מזרח ומערב, של עולם חופשי מול עולם משועבד, של כלכלת שוק מול משק נשלט, של מעצמת על, סדר עולמי וכו’ תשתנה באיטיות ותבנה מחדש תוך שינוי של יחסים והסכמים בין מדינות, בין אזרחים, בין קהילות, בין שכנים. חלוקות חברתיות, מקצועיות ותרבותיות ישתנו ויתעצבו מחדש.
לטכנולוגיה תפקיד מרכזי בעיצוב תהליכים האלה שכן היא נגישה יותר, חודרת ליותר ויותר תחומים, ומשפיעה על עוד ועוד אספקטים בחיינו כבודדים וכחברה. מיותר לומר שהתהליך אינו מתקדם בצורה ליניארית אלא מתפתח בקצב שונה באזורים שונים בעולם. תהליך ההגדרה מחדש בו אנו נמצאים משפיע כמעט על כל אספקט של חיינו ומחייב בדיקה מחדש של מושגים והנחות יסוד שנתפסו עד עתה כבלתי ניתנות לערעור. בנוסף יש לבחון כיצד שינויים אלו באים לידי ביטוי ביצירה האמנותית ובקשר שבין אמן לחברה, מה מקומה של האמנות בתהליך הגלובליזציה ובעולם שנוצר בעקבותיה ואילו אסטרטגיות נבחרו על ידי אמנים להתמודד עם השינויים. סוגיות אלו בהקשר המקומי – ישראלי ומתוך רצון ליצירת חיבור עם פריפריות נוספות בהן מתקיימים קונפליקטים דומים ייבחנו בשלושת האירועים שיתקיימו במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בשנה הקרובה.
ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס
