נגישות
menu      
אודות המרכז
אודות המרכז
תערוכות ופרויקטים
תערוכות ופרויקטים
חינוך וקהילה
חינוך וקהילה
ארכיונים
ארכיונים
אמן אורח
אמן אורח
הרשימות שלי
הרשימות שלי
חיפוש מתקדם
תחביר
חפש...
נאו-אנדרטל
תאריך פתיחה
13/01/2018
תאריך סגירה
19/05/2018
אוצרים.ות
עוזר.ת אוצר.ת
טקסט
מעצב התערוכה
מעצב גרפי
תמיכות וקרדיטים נוספים

עריכה לשונית: אסף שור

תרגום לאנגלית: אבי פיטשון



מידע נוסף

שעות פתיחת התערוכה בפסח

ביום שבת 31.3, חג הפסח, התערוכה תהיה סגורה.
בחוה"מ פסח (1-7.4) שעות הפתיחה:
יום ג' 20:00-16:00
יום ד' 18:00-14:00
יום ה' 5.4 - ערב חג שני, סגור
יום שבת 15:00-11:00

בימים שלישי-חמישי 17-19 באפריל (יום הזיכרון ויום העצמאות) התערוכה סגורה.

במסגרת התערוכה יתקיים סיור בתערוכה ומפגש אמנים עם יוחאי אברהמי וליאור גריידי. ביום שבת 14.4 בשעה 12:00.

ביום שלישי 6/2 בשעה 17:30 יערך סיור פתוח בתערוכה עם אוצר התערוכה אודי אדלמן.  הכניסה חופשית!

פריטים קשורים

אנדרטאות מופיעות כחלק בלתי נפרד מהנוף העירוני וכניסיון ליצור מוקדי התכנסות של הנצחה וזיכרון לאומי. בין אם מדובר במבנים פיסוליים או אדריכליים שהציבור עומד מולם או בתוכם, ובין אם הן מנציחות מלחמות, נצחונות או אסונות, אירוע או אדם בודד, אנדרטאות נועדו לייצר סיפור משותף לקהל וקהילה מקומיים. הן מפגינות נוכחות נצחית, חד-פעמית ונשגבת מול היומיום העירוני או הטבע הסובב, וחומריותן העמידה כמו אומרת, "היינו פה תמיד ונהיה פה תמיד", ובכך מהווה נדבך חשוב בביסוסו של כל אתוס לאומי, והאתוס הציוני בכלל זה.

מבחינתם של האמנים המשתתפים בתערוכה, בכך הופכות האנדרטאות לחומר גלם לעיסוק עכשווי בהיסטוריה, זיכרון ומיתוס, וזאת באופן שאינו נפרד מבחינה של החומריות שלהן, צורתן והחוויה שהן מעוררות – חוויה החורגת מגדר ה"לאומי" או "הציבורי", ונטועה באישי וביומיומי, בחוויה המרחבית ובשדה הראייה המוטבע בנוכחותם.

במקביל לסדרת העבודות מוצגים בתערוכה אוספים וחומרי ארכיון הקשורים בתכנון אנדרטאות ובייצוגן הפופולרי. האנדרטה אמנם נתפשת כנצחית ובלתי משתנה, אך בתערוכה מוצגים גם פרטי ממורביליה של אתרי זיכרון, תוכניות לאנדרטאות שלא מומשו וחומרים המתעדים אנדרטאות אימפריאליות מימי טרום הקמתה של מדינת ישראל: אנדרטאות לא-נצחיות, לא-ייחודיות, שנשכחו ונדחקו מהסיפור ההיסטורי.

בחינה כזו של האנדרטאות – בחינה התוהה מה הן, מאילו חומרים ממשיים ואידיאולוגיים הן מורכבות, איך הן פועלות ואילו יחסים אנחנו מקיימים איתן – היא התחלה של מהלך ביקורתי ביחס לנוכחותן במרחב הציבורי, פתח להתמודדות מורכבת עם משמעותן החברתית-פוליטית.

אחד מתוצרי העבודה על התערוכה הוא לקסיקון ההולך ונבנה, המאפשר לחקור את מובנן של האנדרטאות במישור המקומי והבינלאומי בזמן הזה. במרוצת השנה הקרובה ילך הלקסיקון ויתפתח הודות למלאכתם של קבוצת אמנים וחוקרים שינסחו מבטים חדשים על היחס שהאנדרטאות תובעות, על היחס שהן זוכות לו הלכה למעשה וכן על מקומן במרחב הגשמי והנפשי.

להלן כמה מושגים מקוטעים לקראת לקסיקון למחשבה נאו-אנדרטלית.

נוכחות סתמית

כמה אנשים שמו לב לצורת מגן הדוד שיוצרת האנדרטה של יגאל תומרקין בכיכר רבין? ויותר מכך, כמה יודעים שזו אנדרטה לשואה ולתקומת ישראל? רוב שימושיה של האנדרטה, כמו  של אחרות, יומיומיים בהרבה: צל בכיכר שמשית, במה להפגנות, נקודת ציון למפגש עירוני. הנוכחות הפיזית של אנדרטאות במרחב מתנערת מן הנראטיב שטבעו בהן המזמינים והיוצרים, ונותרת כגוף פיזי פתוח לשימושים מזדמנים.

אי-הלימה

הנראטיב שבגינו נוצרה אנדרטה מסוימת שב ועולה בטקסים ואירועים, בין אם מפי אנשים המבקשים לשוב ולגולל את סיפור האירוע שעליו מצביעה האנדרטה כלשונו ובין אם מפי אלה המבקשים להצביע על אי-הלימה בין האנדרטה ומושאיה לבין התפישה העצמית וההיסטורית העדכנית של חלק מבני הקהילה הנחשפת אליה או מושפעת ממנה. במקרה כזה, האנדרטה הופכת למוקד למאבק על הנראטיב עצמו. כך קורה כעת ברחבי ארה"ב, במאבק על האנדרטאות המהללות את גיבורי הדרום בימי מלחמת האזרחים; כך קורה כעת באירופה סביב אנדרטאות של דמויות גזעניות מן המאות הקודמות; וכך קרה במדינות ברית המועצות לשעבר בראשית שנות התשעים, עם נפילת הגוש הקומוניסטי וההתעוררות הלאומית. כל אלה מקרים שבהם לא יכול עוד הנראטיב החדש לדור בכפיפה אחת עם הסיפור שסביבו נבנתה האנדרטה. משהו חייב להשתנות.

אפידמיה

הנוכחות המתבלטת ודחוסת המשמעות של אנדרטאות במרחב הציבורי הופכת אותן בתקופות מסוימות למוקדי מאבק בין קבוצות שונות. במאבקים אלה, הנסובים לא פעם על סיפורים לאומיים מתחדשים, אנדרטאות מופלות על-ידי המון זועם, מוסרות באופן שיטתי על-ידי שלטון חדש או נטענות בסיפור חלופי. בדרך כלל מדובר במחלה מידבקת: הרס אנדרטה אחת גורר הרס של אחרת במקום אחר. האנדרטאות נופלות בזו אחר זו כאבני דומינו. ההרס מתרחש לאורך תקופה, עד אשר המאבק תם או עד אשר כל האנדרטאות נמחקו או הוחלפו.

 רוחות רפאים

הארכיון מכיל רבבות הצעות לאנדרטאות שלעולם לא ימומשו; רוחות רפאים של מחוות מרחביות באדריכלות ופיסול. התבוננות בהצעות אלה היא הזמנה לעיין בהיגיון של האנדרטה, בשאיפה פיסולית שלא מומשה, וללמוד על תפישת תפקידה של האנדרטה ואופן פעולתה בטרם נוצקה והתקבעה במרחב, באילוצי החומר, בביורוקרטיה הממשטרת ובפוליטיקה.

 שלא מהעולם הזה

הצורנות החוצנית היא תו היכר מובהק של האנדרטאות הברוטליסטיות של הגוש הסובייטי ובאופן מיוחד של האנדרטאות ביוגוסלביה של טיטו. זו תופעה שאין לנתק גם מהקשרי המלחמה הקרה ומירוץ המעצמות לחלל. ולצד כל זאת, גם הצורנות החוצנית הזו היא רק המלבוש התקופתי שעוטה העיקרון הבסיסי של כל אנדרטה באשר היא. במלים אחרות, הצורה החללית היא רק ביטוי נקודתי מוקצן ליחסה של כל אנדרטה למרחב שבו היא מוצבת: זרה וחריגה, ממקום אחר, בולטת בריחוקה מהיומיומי והסדיר.

חיים

"מה אנדרטאות רוצות?", שואל וו.ג'יי.טי. מיטשל בכותרת הרצאתו משנת 2014, ומשיב בפשטות, "הן פשוט רוצות לחיות לנצח. הן לא רוצות למות. הן רוצות לשרוד [...] לגבור על המוות [...] הן לא רוצות להפוך להיות היסטוריה, הן רוצות לחיות בהווה. אלה יצורי זיכרון [...] היסטוריה שמה דברים בעבר, הדברים מתים, אינם עוד ולא ישובו, אבל הזיכרון הוא המקום שבו העבר חוזר."

נשכחות

למרות שאיפתן של אנדרטאות (ושאיפתם של בוניהן) להתקיים לנצח, רבות מהן פשוט נשכחות, נזנחות למעצבה, מתפוררות עם היעלם הדור או השלטון שהקימן. אם יתגלו שוב, יתגלו כארטיפקט היסטורי.

 עולם ללא אנדרטאות

האם ניתן לדמיין עולם ללא אנדרטאות? עולם שבו נפלו, התפוררו ונעלמו ללא זכר, ואנדרטאות חדשות לא תפסו את מקומן? איזה עולם זה צריך להיות? עולם ללא זיכרון, ללא מלחמות ומוות, ללא מנצחים או אויבים.

 

~~

 

הארכיון והאוסף

בתערוכה מוצגים חומרים מארכיון אדריכלות ישראל, מעזבונות ומאוספים אישיים. חומרים אלה מציגים התייחסויות שונות ומבטים שונים ביחס לאנדרטאות בישראל.

חומרי הארכיון מזמינים אותנו במיוחד לבחינה צורנית של אנדרטאות קיימות ומתוכננות בעלות מראה "שלא מהעולם הזה", קרי, אנדרטאות הנראות כמו חלליות ואתרי נחיתה פוטוריסטיים. מראה זה אינו מקרי, וקשור בזרות המרחבית שאנדרטאות אמורות לייצר ובאופן שבו הן מבקשות לחרג מן הסדר היומיומי. בין הדוגמאות מוצג רישום של אנדרטה לנעדרי הצוללת אח"י דקר, המוצבת בהר הרצל בירושלים, בתכנונו של דוד אנטול ברוצקוס (1969).

לצד חומרי הארכיון מוצג אוסף חומרי הממורביליה – גלויות ובולים, סיכות, פסלונים, מחזיקי מפתחות, פוסטרים ומטבעות – המשכפלים אנדרטה ספציפית במידות ביתיות כמעין אובייקט אישי, מזכרות מאתרי זיכרון. בחינת החומרים הללו דוחקת בנו לתהות איזה יחס מקיימים פריטים כאלה עם האנדרטה המקורית, ומה משמעותם.


גבעת התחמושת | בנימין אידלסון וגרשון ציפור

מחומרי ארכיון אדריכלות ישראל

האנדרטה בגבעת התחמושת, שהוקמה בשנת 1975 בתכנון אידלסון וציפר, היא דוגמה מוקדמת לשינוי בתפישה המרחבית של היחס בין האנדרטה לבין הציבור הפוקד אותה. אנדרטאות מוקדמות יצרו יחס של עמידה לנוכח האנדרטה, מול התנשאותה, ואילו ההיגיון החדש מייצר מצב שבו האנדרטה מכילה את הקהל, עוטפת אותו ומחברת אותו דרכה. דוגמאות נוספות לכך ניתן למצוא במובן מסוים גם באנדרטה לנעדרי הצוללת אח"י דקר של בורצקוס (1969) ובאנדרטת הנגב של דני קרוון (1968).

~~

נאו-אנדרטל מוצגת במסגרת פעילות המכון לנוכחות ציבורית וכפרק שלישי בסדרה מונומנט/פעולה, אשר בוחנת אסטרטגיות וצורות פעולה אמנותיות במרחב הציבורי המקומי במהלך המאה העשרים.

התערוכה פותחה במסגרת מחקרם המתמשך של יעל מסר ואודי אדלמן בעניין מונומנטים ואנדרטאות במזרח התיכון. סדרת התערוכות מתקיימת בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ואמנות.

 

קרא עוד...
T
כתוב משהו בנושא זה?...
שליחה באמצעות Ctrl+Enter
פרסם
בטל
המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית חולון(צפייה)
קטגוריה...
אודות המרכז
תערוכות ופרויקטים
חינוך וקהילה
ארכיונים
אמן אורח
הרשימות שלי
אמן אורח
הרשימות שלי

ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס

נאו-אנדרטל

עריכה לשונית: אסף שור

תרגום לאנגלית: אבי פיטשון



שעות פתיחת התערוכה בפסח

ביום שבת 31.3, חג הפסח, התערוכה תהיה סגורה.
בחוה"מ פסח (1-7.4) שעות הפתיחה:
יום ג' 20:00-16:00
יום ד' 18:00-14:00
יום ה' 5.4 - ערב חג שני, סגור
יום שבת 15:00-11:00

בימים שלישי-חמישי 17-19 באפריל (יום הזיכרון ויום העצמאות) התערוכה סגורה.

במסגרת התערוכה יתקיים סיור בתערוכה ומפגש אמנים עם יוחאי אברהמי וליאור גריידי. ביום שבת 14.4 בשעה 12:00.

ביום שלישי 6/2 בשעה 17:30 יערך סיור פתוח בתערוכה עם אוצר התערוכה אודי אדלמן.  הכניסה חופשית!

אנדרטאות מופיעות כחלק בלתי נפרד מהנוף העירוני וכניסיון ליצור מוקדי התכנסות של הנצחה וזיכרון לאומי. בין אם מדובר במבנים פיסוליים או אדריכליים שהציבור עומד מולם או בתוכם, ובין אם הן מנציחות מלחמות, נצחונות או אסונות, אירוע או אדם בודד, אנדרטאות נועדו לייצר סיפור משותף לקהל וקהילה מקומיים. הן מפגינות נוכחות נצחית, חד-פעמית ונשגבת מול היומיום העירוני או הטבע הסובב, וחומריותן העמידה כמו אומרת, "היינו פה תמיד ונהיה פה תמיד", ובכך מהווה נדבך חשוב בביסוסו של כל אתוס לאומי, והאתוס הציוני בכלל זה.

מבחינתם של האמנים המשתתפים בתערוכה, בכך הופכות האנדרטאות לחומר גלם לעיסוק עכשווי בהיסטוריה, זיכרון ומיתוס, וזאת באופן שאינו נפרד מבחינה של החומריות שלהן, צורתן והחוויה שהן מעוררות – חוויה החורגת מגדר ה"לאומי" או "הציבורי", ונטועה באישי וביומיומי, בחוויה המרחבית ובשדה הראייה המוטבע בנוכחותם.

במקביל לסדרת העבודות מוצגים בתערוכה אוספים וחומרי ארכיון הקשורים בתכנון אנדרטאות ובייצוגן הפופולרי. האנדרטה אמנם נתפשת כנצחית ובלתי משתנה, אך בתערוכה מוצגים גם פרטי ממורביליה של אתרי זיכרון, תוכניות לאנדרטאות שלא מומשו וחומרים המתעדים אנדרטאות אימפריאליות מימי טרום הקמתה של מדינת ישראל: אנדרטאות לא-נצחיות, לא-ייחודיות, שנשכחו ונדחקו מהסיפור ההיסטורי.

בחינה כזו של האנדרטאות – בחינה התוהה מה הן, מאילו חומרים ממשיים ואידיאולוגיים הן מורכבות, איך הן פועלות ואילו יחסים אנחנו מקיימים איתן – היא התחלה של מהלך ביקורתי ביחס לנוכחותן במרחב הציבורי, פתח להתמודדות מורכבת עם משמעותן החברתית-פוליטית.

אחד מתוצרי העבודה על התערוכה הוא לקסיקון ההולך ונבנה, המאפשר לחקור את מובנן של האנדרטאות במישור המקומי והבינלאומי בזמן הזה. במרוצת השנה הקרובה ילך הלקסיקון ויתפתח הודות למלאכתם של קבוצת אמנים וחוקרים שינסחו מבטים חדשים על היחס שהאנדרטאות תובעות, על היחס שהן זוכות לו הלכה למעשה וכן על מקומן במרחב הגשמי והנפשי.

להלן כמה מושגים מקוטעים לקראת לקסיקון למחשבה נאו-אנדרטלית.

נוכחות סתמית

כמה אנשים שמו לב לצורת מגן הדוד שיוצרת האנדרטה של יגאל תומרקין בכיכר רבין? ויותר מכך, כמה יודעים שזו אנדרטה לשואה ולתקומת ישראל? רוב שימושיה של האנדרטה, כמו  של אחרות, יומיומיים בהרבה: צל בכיכר שמשית, במה להפגנות, נקודת ציון למפגש עירוני. הנוכחות הפיזית של אנדרטאות במרחב מתנערת מן הנראטיב שטבעו בהן המזמינים והיוצרים, ונותרת כגוף פיזי פתוח לשימושים מזדמנים.

אי-הלימה

הנראטיב שבגינו נוצרה אנדרטה מסוימת שב ועולה בטקסים ואירועים, בין אם מפי אנשים המבקשים לשוב ולגולל את סיפור האירוע שעליו מצביעה האנדרטה כלשונו ובין אם מפי אלה המבקשים להצביע על אי-הלימה בין האנדרטה ומושאיה לבין התפישה העצמית וההיסטורית העדכנית של חלק מבני הקהילה הנחשפת אליה או מושפעת ממנה. במקרה כזה, האנדרטה הופכת למוקד למאבק על הנראטיב עצמו. כך קורה כעת ברחבי ארה"ב, במאבק על האנדרטאות המהללות את גיבורי הדרום בימי מלחמת האזרחים; כך קורה כעת באירופה סביב אנדרטאות של דמויות גזעניות מן המאות הקודמות; וכך קרה במדינות ברית המועצות לשעבר בראשית שנות התשעים, עם נפילת הגוש הקומוניסטי וההתעוררות הלאומית. כל אלה מקרים שבהם לא יכול עוד הנראטיב החדש לדור בכפיפה אחת עם הסיפור שסביבו נבנתה האנדרטה. משהו חייב להשתנות.

אפידמיה

הנוכחות המתבלטת ודחוסת המשמעות של אנדרטאות במרחב הציבורי הופכת אותן בתקופות מסוימות למוקדי מאבק בין קבוצות שונות. במאבקים אלה, הנסובים לא פעם על סיפורים לאומיים מתחדשים, אנדרטאות מופלות על-ידי המון זועם, מוסרות באופן שיטתי על-ידי שלטון חדש או נטענות בסיפור חלופי. בדרך כלל מדובר במחלה מידבקת: הרס אנדרטה אחת גורר הרס של אחרת במקום אחר. האנדרטאות נופלות בזו אחר זו כאבני דומינו. ההרס מתרחש לאורך תקופה, עד אשר המאבק תם או עד אשר כל האנדרטאות נמחקו או הוחלפו.

 רוחות רפאים

הארכיון מכיל רבבות הצעות לאנדרטאות שלעולם לא ימומשו; רוחות רפאים של מחוות מרחביות באדריכלות ופיסול. התבוננות בהצעות אלה היא הזמנה לעיין בהיגיון של האנדרטה, בשאיפה פיסולית שלא מומשה, וללמוד על תפישת תפקידה של האנדרטה ואופן פעולתה בטרם נוצקה והתקבעה במרחב, באילוצי החומר, בביורוקרטיה הממשטרת ובפוליטיקה.

 שלא מהעולם הזה

הצורנות החוצנית היא תו היכר מובהק של האנדרטאות הברוטליסטיות של הגוש הסובייטי ובאופן מיוחד של האנדרטאות ביוגוסלביה של טיטו. זו תופעה שאין לנתק גם מהקשרי המלחמה הקרה ומירוץ המעצמות לחלל. ולצד כל זאת, גם הצורנות החוצנית הזו היא רק המלבוש התקופתי שעוטה העיקרון הבסיסי של כל אנדרטה באשר היא. במלים אחרות, הצורה החללית היא רק ביטוי נקודתי מוקצן ליחסה של כל אנדרטה למרחב שבו היא מוצבת: זרה וחריגה, ממקום אחר, בולטת בריחוקה מהיומיומי והסדיר.

חיים

"מה אנדרטאות רוצות?", שואל וו.ג'יי.טי. מיטשל בכותרת הרצאתו משנת 2014, ומשיב בפשטות, "הן פשוט רוצות לחיות לנצח. הן לא רוצות למות. הן רוצות לשרוד [...] לגבור על המוות [...] הן לא רוצות להפוך להיות היסטוריה, הן רוצות לחיות בהווה. אלה יצורי זיכרון [...] היסטוריה שמה דברים בעבר, הדברים מתים, אינם עוד ולא ישובו, אבל הזיכרון הוא המקום שבו העבר חוזר."

נשכחות

למרות שאיפתן של אנדרטאות (ושאיפתם של בוניהן) להתקיים לנצח, רבות מהן פשוט נשכחות, נזנחות למעצבה, מתפוררות עם היעלם הדור או השלטון שהקימן. אם יתגלו שוב, יתגלו כארטיפקט היסטורי.

 עולם ללא אנדרטאות

האם ניתן לדמיין עולם ללא אנדרטאות? עולם שבו נפלו, התפוררו ונעלמו ללא זכר, ואנדרטאות חדשות לא תפסו את מקומן? איזה עולם זה צריך להיות? עולם ללא זיכרון, ללא מלחמות ומוות, ללא מנצחים או אויבים.

 

~~

 

הארכיון והאוסף

בתערוכה מוצגים חומרים מארכיון אדריכלות ישראל, מעזבונות ומאוספים אישיים. חומרים אלה מציגים התייחסויות שונות ומבטים שונים ביחס לאנדרטאות בישראל.

חומרי הארכיון מזמינים אותנו במיוחד לבחינה צורנית של אנדרטאות קיימות ומתוכננות בעלות מראה "שלא מהעולם הזה", קרי, אנדרטאות הנראות כמו חלליות ואתרי נחיתה פוטוריסטיים. מראה זה אינו מקרי, וקשור בזרות המרחבית שאנדרטאות אמורות לייצר ובאופן שבו הן מבקשות לחרג מן הסדר היומיומי. בין הדוגמאות מוצג רישום של אנדרטה לנעדרי הצוללת אח"י דקר, המוצבת בהר הרצל בירושלים, בתכנונו של דוד אנטול ברוצקוס (1969).

לצד חומרי הארכיון מוצג אוסף חומרי הממורביליה – גלויות ובולים, סיכות, פסלונים, מחזיקי מפתחות, פוסטרים ומטבעות – המשכפלים אנדרטה ספציפית במידות ביתיות כמעין אובייקט אישי, מזכרות מאתרי זיכרון. בחינת החומרים הללו דוחקת בנו לתהות איזה יחס מקיימים פריטים כאלה עם האנדרטה המקורית, ומה משמעותם.


גבעת התחמושת | בנימין אידלסון וגרשון ציפור

מחומרי ארכיון אדריכלות ישראל

האנדרטה בגבעת התחמושת, שהוקמה בשנת 1975 בתכנון אידלסון וציפר, היא דוגמה מוקדמת לשינוי בתפישה המרחבית של היחס בין האנדרטה לבין הציבור הפוקד אותה. אנדרטאות מוקדמות יצרו יחס של עמידה לנוכח האנדרטה, מול התנשאותה, ואילו ההיגיון החדש מייצר מצב שבו האנדרטה מכילה את הקהל, עוטפת אותו ומחברת אותו דרכה. דוגמאות נוספות לכך ניתן למצוא במובן מסוים גם באנדרטה לנעדרי הצוללת אח"י דקר של בורצקוס (1969) ובאנדרטת הנגב של דני קרוון (1968).

~~

נאו-אנדרטל מוצגת במסגרת פעילות המכון לנוכחות ציבורית וכפרק שלישי בסדרה מונומנט/פעולה, אשר בוחנת אסטרטגיות וצורות פעולה אמנותיות במרחב הציבורי המקומי במהלך המאה העשרים.

התערוכה פותחה במסגרת מחקרם המתמשך של יעל מסר ואודי אדלמן בעניין מונומנטים ואנדרטאות במזרח התיכון. סדרת התערוכות מתקיימת בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ואמנות.

 

ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס

ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס

עריכה לשונית: אסף שור

תרגום לאנגלית: אבי פיטשון



היסטוריה מפוררת: הרצאה של הורסט הוהייזל
נוכחות והיעדר: הרצאה מאת פאולינה אגלה פוקיטה
מפגש אמנים בתערוכה נאו-אנדרטל
ממה עשויים מונומנטים
אודי אדלמן