נגישות
menu      
אודות המרכז
אודות המרכז
תערוכות ופרויקטים
תערוכות ופרויקטים
חינוך וקהילה
חינוך וקהילה
ארכיונים
ארכיונים
אמן אורח
אמן אורח
הרשימות שלי
הרשימות שלי
חיפוש מתקדם
תחביר
חפש...
אם לא ענק, אז לפחות בגנו
ארכיון אמנות ציבורית ומדיה מוקדמת
מקטלג
מס' קטלוגי
מדיום
אורך
96'00''
סוג הוידיאו
שנה
1978
לינקים
תערוכה
אירועים
פרויקטים
מודלים
פרסומים
פריטים קשורים

96 דק', פילם סופר-8 מ"מ, פס קול לא סינכרוני, 1979

סרט זה נוצר כחלק ממיצב בשם זהה, שהוצג לראשונה בגלריית הקיבוץ ב-1979 (אוצרת: מרים טוביה). גרבוז יצר מסגרת סיפורית בהשראת אגדת הילדים (הענק בגנו), ולתוכה שזר מגוון סצנות שמייצגות מצד אחד את האישי ומצד שני את הציבורי והלאומי. פס הקול משלב קטעים מהצגות תיאטרון ומתקליטי ילדים, שירים וחיקויים.

הסרט נפתח בסצנה בה אקורדיוניסט מנגן ברחובות לונדון, כאשר ברקע נשמע שיר מהצגת ילדים בעברית. לאחר מכן מופיעים דימויים שונים – אגם עם ברווזים, משפחות רוכבות על אופניים ביער, פסלים, ליצנים, נואמים שונים, ועוד – חלקם מקומיים וחלקם מצולמים בפריז, לונדון, מקומות שאינם 'כאן' אלא מייצגים בבירור 'שם'. לאחר מכן מופיע הדיוקן הראשון, סצנה של כרבע שעה בה מצולם יבי המשורר (יונה בן יהודה). בהמשך גרבוז משים עצמו כמעין ענק שאינו הרואי, אלא מגוחך, גוץ משתטה. הוא מתנדנד ומשחק עם ילדים עם כובעי טמבל, מספר להם סיפורים ושר איתם, מטפס על חומות, מציץ בחלונות, יורד מגג צריף. גרבוז מציג את דמות האמן כילד נצחי, חופשי להשתטות, עד כדי הרהור שמא האמן השתגע. 

הן במיצב והן בסרט שילב גרבוז מגזרות של דמויות: ילד, ילדה, חלוצה, תימני, ערבי עם כפייה ועוד.[1] מגזרות אלו מתפקדות כמסמנים של טיפוסים ותפקידים בסיפור הלאומי. אלו קלישאות אליהן גרבוז מתייחס באירוניה, שכן הפיכתן לדו מימד מדגישה את ההשטחה והגיחוך שבתפיסה פשטנית זו של המציאות המורכבת.

ארבעה דיוקנאות נוספים של אמנים משולבים בהמשך הסרט: הנרי שלזניאק, מנשה קדישמן, יגאל תומרקין, ויעקב דורצ'ין. ביניהם משבץ גרבוז את המשך סיפוריו של הענק, כשהוא מצלם גם את משפחתו, למשל בעת שיט בפארק הלאומי. כמו כן מופיעים דימויים של ציירים במונמרטר (Montmartre), בפריז, ביניהם יושב גם הוא ומצייר.

גרבוז מבקש לבחון באירוניה מיתוסים מקומיים וקלישאות של ישראליות, ובמקביל פורש בפנינו את סיפורו האישי, הבית, המשפחה והמילייה האמנותי והתרבותי שלו. הוא פועל במספר רבדים ומייצר חוויה שמורכבת מדיבור, שירה, פעולה, ועיסוק רפלקסיבי בדימוי. הוא יוצר דמות אמן שהיא רבת פנים וקולות, ובאמצעות הומור ואבסורד הוא מטשטש את הגבול בין שיגעון לרציונליות, בין בדיה למציאות, ומבטא את השבר במיתוסים של הקולקטיב הישראלי והציונות. הסובייקט הישראלי בסרט אינו הרואי, אלא מגוחך ועלוב; הוא אינו מלא בעצמו אלא מפוכח ומתבונן באירוניה ובנוסטלגיה על מצבו.

כתבה: יעל גסר

 

[1] גרבוז רכש את השרידים של תערוכת "ישראל – זה אתה" שהוצגה ב-1978 בגני התערוכה, לרגל 30 שנים למדינת ישראל, ובה סופר הסיפור הקנוני של הקמת המדינה ושל כור ההיתוך, והומחש באמצעות מגזרות אלו.

קרא עוד...
T
כתוב משהו בנושא זה?...
שליחה באמצעות Ctrl+Enter
פרסם
בטל
המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית חולון(צפייה)
קטגוריה...
אודות המרכז
תערוכות ופרויקטים
חינוך וקהילה
ארכיונים
אמן אורח
הרשימות שלי
אמן אורח
הרשימות שלי

ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס

אם לא ענק, אז לפחות בגנו
ארכיון אמנות ציבורית ומדיה מוקדמת

96 דק', פילם סופר-8 מ"מ, פס קול לא סינכרוני, 1979

סרט זה נוצר כחלק ממיצב בשם זהה, שהוצג לראשונה בגלריית הקיבוץ ב-1979 (אוצרת: מרים טוביה). גרבוז יצר מסגרת סיפורית בהשראת אגדת הילדים (הענק בגנו), ולתוכה שזר מגוון סצנות שמייצגות מצד אחד את האישי ומצד שני את הציבורי והלאומי. פס הקול משלב קטעים מהצגות תיאטרון ומתקליטי ילדים, שירים וחיקויים.

הסרט נפתח בסצנה בה אקורדיוניסט מנגן ברחובות לונדון, כאשר ברקע נשמע שיר מהצגת ילדים בעברית. לאחר מכן מופיעים דימויים שונים – אגם עם ברווזים, משפחות רוכבות על אופניים ביער, פסלים, ליצנים, נואמים שונים, ועוד – חלקם מקומיים וחלקם מצולמים בפריז, לונדון, מקומות שאינם 'כאן' אלא מייצגים בבירור 'שם'. לאחר מכן מופיע הדיוקן הראשון, סצנה של כרבע שעה בה מצולם יבי המשורר (יונה בן יהודה). בהמשך גרבוז משים עצמו כמעין ענק שאינו הרואי, אלא מגוחך, גוץ משתטה. הוא מתנדנד ומשחק עם ילדים עם כובעי טמבל, מספר להם סיפורים ושר איתם, מטפס על חומות, מציץ בחלונות, יורד מגג צריף. גרבוז מציג את דמות האמן כילד נצחי, חופשי להשתטות, עד כדי הרהור שמא האמן השתגע. 

הן במיצב והן בסרט שילב גרבוז מגזרות של דמויות: ילד, ילדה, חלוצה, תימני, ערבי עם כפייה ועוד.[1] מגזרות אלו מתפקדות כמסמנים של טיפוסים ותפקידים בסיפור הלאומי. אלו קלישאות אליהן גרבוז מתייחס באירוניה, שכן הפיכתן לדו מימד מדגישה את ההשטחה והגיחוך שבתפיסה פשטנית זו של המציאות המורכבת.

ארבעה דיוקנאות נוספים של אמנים משולבים בהמשך הסרט: הנרי שלזניאק, מנשה קדישמן, יגאל תומרקין, ויעקב דורצ'ין. ביניהם משבץ גרבוז את המשך סיפוריו של הענק, כשהוא מצלם גם את משפחתו, למשל בעת שיט בפארק הלאומי. כמו כן מופיעים דימויים של ציירים במונמרטר (Montmartre), בפריז, ביניהם יושב גם הוא ומצייר.

גרבוז מבקש לבחון באירוניה מיתוסים מקומיים וקלישאות של ישראליות, ובמקביל פורש בפנינו את סיפורו האישי, הבית, המשפחה והמילייה האמנותי והתרבותי שלו. הוא פועל במספר רבדים ומייצר חוויה שמורכבת מדיבור, שירה, פעולה, ועיסוק רפלקסיבי בדימוי. הוא יוצר דמות אמן שהיא רבת פנים וקולות, ובאמצעות הומור ואבסורד הוא מטשטש את הגבול בין שיגעון לרציונליות, בין בדיה למציאות, ומבטא את השבר במיתוסים של הקולקטיב הישראלי והציונות. הסובייקט הישראלי בסרט אינו הרואי, אלא מגוחך ועלוב; הוא אינו מלא בעצמו אלא מפוכח ומתבונן באירוניה ובנוסטלגיה על מצבו.

כתבה: יעל גסר

 

[1] גרבוז רכש את השרידים של תערוכת "ישראל – זה אתה" שהוצגה ב-1978 בגני התערוכה, לרגל 30 שנים למדינת ישראל, ובה סופר הסיפור הקנוני של הקמת המדינה ושל כור ההיתוך, והומחש באמצעות מגזרות אלו.

ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס

ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס