נגישות
menu      
אודות המרכז
אודות המרכז
תערוכות ופרויקטים
תערוכות ופרויקטים
חינוך וקהילה
חינוך וקהילה
ארכיונים
ארכיונים
אמן אורח
אמן אורח
הרשימות שלי
הרשימות שלי
חיפוש מתקדם
תחביר
חפש...
Home Is
וידיאו ארט עכשווי מאתיופיה ומהפזורה האתיופית
תאריך פתיחה
25/02/2021
תאריך סגירה
19/06/2021
אוצרים.ות
עוזר.ת אוצר.ת
טקסט
אמנים.ות
מעצב התערוכה
מעצב גרפי
לינקים
מידע נוסף

התערוכה Home Is היא תערוכת וידיאו קבוצתית של 14 אמנים מאתיופיה ויוצאי אתיופיה. ביום רביעי ה-16 ביוני בשעה 18:30 ישוחח מאיר טאטי עם האמנים הישראלים חנוך וובה ואסתר וונדה על עבודותיהם בתערוכה. 

עבודות
פרסומים
אירועים
פרויקטים
פריטים קשורים

בית הוא צורך בסיסי. הוא נמצא בלב החיפוש האנושי, הוא מגדיר זהות, תרבות, אמונות ומעניק תחושת שייכות. הבית נתפס כדבר מה קבוע ומגובש, אך בדור הזה, הנע-ונד, אנחנו נדרשים להתאים את עצמנו תדיר לשינויים מהירים ולהגדיר מחדש מהו בית. העיר אדיס אבבה נמצאת בעיצומו של שינוי מהותי. היא מתרחבת במהירות עצומה, כשרבע מתושביה הנוכחיים מעתיקים את מקום מגוריהם לשכונות חדשות. כשקהילות ישנות נעלמות, קהילות חדשות נוצרות.  על פי תיאורית היחסות הכללית של איינשטיין, קיומו של כל דבר כרוך בתהליך מחזורי של הפיכת מאסה לאנרגיה וחוזר חלילה. רוב עבודות הווידיאו באוסף מהדהדות את מצבה של העיר ועוסקות באיחוד הפרדוקסלי בין תנועה לבין דממה. איך אפשר לחוש שייכות קבועה כשמסביב הכול משתנה? מהו ציר הזמן במסגרת העבר וההווה? איך מתמודדים עם המוכר ועם הבלתי מוכר? אסופת העבודות מתייחסת לשאלות הללו ועוסקת בכלכלה, במגדר, בג׳נטריפיקציה ובחווית ההגירה מנקודת מבט אישית וחברתית.

תעשיית הקולנוע באתיופיה משגשגת ומתפתחת. אמנם כבר בשנת 1901, רק שש שנים אחרי שהוקרן הסרט הראשון בעולם של האחים לומייר, ראלף פ. קובולד ייבא לאתיופיה את הקולנוע כמדיום, אך הסרט האתיופי הראשון באורך מלא הופק רק בשנת 1966 (שמו: הירוט אבטווה מנאו?, בעברית: מיהו אביה של הירוט?)[1]. התפתחותה האיטית של התעשייה נבעה, בין השאר, מבידוד לשוני ומפריסה מסחרית מוגבלת. אך כיום, תעשיית הקולנוע צומחת במהירות וחולשת על כל הסוגות.

באתיופיה, הווידיאו כפרקטיקה אמנותית הוא התפתחות חדשה. משנת 2015, פסטיבל הווידיאו ארט באדיס אבבה מוציא קול קורא ומציג תכניות נבחרות (מקומיות ובינלאומיות). הקרנות הפסטיבל נודדות ברחבי העיר בין מרכזי אמנות וחללים ציבוריים שונים. העיסוק באמנויות המסך גבר ככל שהטכנולוגיה הפכה לזמינה יותר, וכעת, אמנים יכולים להשתמש במכשירי הטלפון שלהם ליצירת עבודות ווידיאו. אמנים בינתחומיים משתמשים כיום במדיום לצד ציור, פיסול ופרפורמנס. הם מתרחבים מפרקטיקות האמנות המסורתיות גם לפרפורמנס, למיצבים ולווידיאו. בתוך סביבה של שינויים סוערים ושל ניידות הולכת וגוברת, הווידיאו כמדיום מהווה כלי אפקטיבי שמאפשר לאמנים לתעד את העבר המתפורר, לעבד את ההווה האמורפי, ולערער על העתיד הלא ברור.

האמנים המשתתפים בתערוכה חיים באתיופיה, בישראל, בצרפת ובארה״ב. כל אחד מהם מפרש ומתרגם את המושג ׳בית׳ בהתאם לניסיונו. אחדים מהאמנים נולדו באתיופיה וחיים בה. תפיסתם את המושג ׳בית׳ משקפת עמדה ייחודית שמאפשרת להם לבחון את המציאות החדשה שהשינויים הולידו, מתוך הכרות עם הקהילה המקומית ועם הסביבה. אמנים נוספים נולדו באתיופיה והיגרו למדינה אחרת. תפיסתם את הבית באה לידי ביטוי בתחושה משובשת של העצמי. בהיותם שייכם לעבר ולהווה, לשם ולכאן, הם בוחנים מציאות שבה זמן, מקום וזהות נעשים גמישים. אמנים אחרים נולדו מחוץ לאתיופיה, להורים אתיופים. אלה חוקרים את כמיהתם לקשר עם מולדת הוריהם. עבודות הווידיאו בתערוכה כוללות תהיות, התדיינות, העצמה ואישור שמוצגים דרך מגוון נקודות מבט אלה.

הבית בסרט הקצר המצחיק והמפתיע אי אפשר לאכול כסף (10:05 דק׳, 2012), שהופק בשיתוף הפעולה בין האמניות מרתה היילה (אתיופיה) ונורגרד (גרמניה), עוסק במצב הכלכלי וביוקר המחייה. האמניות ישובות מאחורי שולחן ופונות למצלמה, כמגישות חדשות. הווידיאו מתעד אותן בפעולה ישירה, קורעות ואוכלות שטרות של 100 ביר ולוגמות מים מבקבוק. הן מציגות כסף כחומר ותו לא, כדבר מה שאין בכוחו לספק מחייה. העיסוק בקושי כלכלי מאפיין גם את הווידיאו המלנכולי של מולוגטה גברקידאן (אתיופיה) מבפנים-החוצה (2:58 דק׳, 2013), שמתאר את החוויה המאוד אישית של אובדן הבית כשגרה. העבודה מצולמת בין חורבותיהם של בתים הרוסים אך מרוהטים. בסצנה אחת, זוג הריוני יושב וצופה בטלוויזיה. בסצנות נוספות מישהו קורא עיתון, משפחה אוכלת פיצה (בלגלוג על הכמיהה הנואשת לקדמה). כל סצנה היא מחווה של התנגדות ושל תביעת בעלות על המרחב. הכוח החיצוני קר וחסר רחמים אך הבית הפנימי נותר במקומו גם בחוסר כל. עבודת הווידיאו בבנייה, (6:00 דק׳, 2013) של יעקב ביזונה (אתיופיה, צרפת), עוסקת אף היא בכמיהה להתפתחות כלכלית במחיר הקרבת היחיד. בווידיאו של ביזונה, אדם עומד בלי נוע ואיש עסקים צובע אותו מכף רגל ועד ראש, חציו בירוק וחציו בצהוב, כמו מוחק את ייחודיותו ומצמצמו לשני צבעים. פסים כאלה בירוק ובצהוב מופיעים בכל רחבי העיר על גדרות באזורי בנייה, ומכאן שם העבודה.

בעבודות הווידיאו של ברהנו אשגרה (אתיופיה) ושל תאודרוס קיפלה (אתיופיה), הבית מוצג כחוויה חברתית, מרוחקת, חיצונית ומעורערת. בווידיאו הקצר של אשגרה, אדיס אבבה, העיר היא האנשים (7:21 דק׳, 2013), הבית מקביל לתושבי העיר. הווידיאו מציג פריימים חתוכים מתוך סצנות של קבוצות אנשים המבצעות מחוות חזרתיות. בין הסצנות רואים אנשים ממהרים, צילום תקריב של פה מזווית לא שגרתית, ידיים אוחזות במראה שמסנוורת את העדשה באופן שמזכיר את גורדי השחקים החדשים עטויי הזכוכית. בגלל צילומי התקריב והפריים החתוך אי אפשר לראות בבירור את הדמויות או לזהות אותן, דבר שמהדהד את האנונימיות שבחוויה האורבנית. הווידיאו עוסק בעיר שנמצאת בשינוי תמידי, נואשת להתפתח גם במחיר ידוע מראש או לא ידוע. במונטאז׳ הווידיאו של קיפלה, מקום שאני קורא לו בית (1:35 דק׳, 2020), מגזרות של סמלי תרבות מתפקדות כמסגרת לחלון שדרכו רואים פעילות עירונית שוקקת. הסרט מגיב להמולת העיר, להגירה ולג׳נטריפיקציה. המגזרות משמשות כגל-עד לזכר הבתים הפרטיים שאת מקומם תופסים בניינים.

בעבודת וידיאו בשני הערוצים של בתלהם מקונן (אתיופיה, ארה״ב), שינוי זה מהפכה באמהרית (אדם, מקום וחפץ) (5:36 דק׳, 2019), הבית מוצג דרך חוויה אישית סובייקטיבית. השינוי הוא גורלו הבלתי נמנע של הבית. הווידיאו הראשון מציג את רחובות אדיס אבבה דרך חלון מכונית. אנחנו עדים להתרחשות פעלתנית ושוקקת, אנשים הולכים, סוחבים, מדברים בטלפון, חולפים על פני אתרי בניה, שלטי חוצות ועוד. הכול נמצא בתנועה, במעבר. אנחנו שומעים שיחה בין שני אנשים, דיאלוג על המצב במדינה, שמסתיים כשאחד מהם שורק את השיר “Take Me Home, Country Roads”. בווידיאו השני, האמנית עוטה על פניה מסיכה עשויה מתצלום דיוקן שלה מהילדות, בעודה מנווטת ברחובות עיר מולדתה. על רקע הרחובות, היא מסירה מדי פעם את המסכה ומציצה החוצה בהיסוס. פרלמנט וייצוג (Parliament and Representation, 4:12 דק׳, 2020) הוא שמה של עבודת וידיאו בשני ערוצים נוספת, מאת הלן זרו (אתיופיה). הבית נוצר מצימוד של פעולות פרטיות וציבוריות. בווידיאו הראשון אנחנו רואים אישה שופכת מים במחוות של אפיית אינג׳רה, על רקע טלוויזיה דלוקה. הצבע המטאלי בו צבועים פניה נדמה הן כמסכה של ניכור והן כמדגיש את התיאטרליות שבתפקיד הנשי המסורתי שהיא ממלאת בסביבה הביתית. בווידיאו השני, אנחנו רואים נוסעים במונית שמשוחחים על מגוון נושאים. השילוב בין המסכים יוצר זרימה והקבלה בין אירועים מומחזים לאירועים מציאותיים.

בסרט האנימציה של קיברום גברמדהין (אתיופיה, ארה״ב) תכשיטים מותכים (5:32 דק׳, 2016), הבית הוא חוויה אישית וחברתית. הסרט, המצויר ביד, מתאר את חווייתו של גברמדהין סביב מות אביו. עם מותו של האב, נסגרה חנות התכשיטים שלו, שפעלה כ-30 שנה, ובמקומה נבנתה שכונה חדשה. העבודה מראה שלמותו של בן משפחה יש השפעה עמוקה משנדמה מכיוון שהוא מנשל אותנו ממקום, מקהילה ומזהות. האנימציה, רובה בשחור לבן, מציגה את אדישות הסביבה המנותקת. רק סצנה אחת מצולמת בצבע ובה האמן מצית להבה כדי להתיך את התכשיטים. בכך הוא מפיח חיים בעצמים הדוממים, מעצב את הישן והופך אותו לעצמי חדש. גם בווידיאו של הלנה מטפריה (אתיופיה, ארה״ב), מעברים מקודשים (14:03 דק׳, 2016), הבית הוא אישי וחברתי כאחד. בעבודה היא משתפת פעולה עם אמנים אחדים החיים בערים שונות (טסדיה מקונן, אוטום נייט, עאידה אליה רשיד, מיהרט קבדה, מרון היילה, מרתה היילה, יפת מקו) והחוט המקשר בין חלקי העבודה השונים הוא מגוריה של מטפריה בערים השונות (ניו יורק, אוקלנד, וושינגטון, אדיס אבבה) ותהליך הג׳נטריפירציה שהן עוברות. שיתוף הפעולה של מטפריה עם אמנים מקצות העולם מדגיש את תחושת השייכות הגיאוגרפית הנרחבת שלה. בסרט הסטופ-מושן האמוס/יום חמישי (10:38 דק׳, 2019) עזרא וובה (אתיופיה, ארה״ב) עוסק באישי. הבית ארוג מפיסות שייכות מהעבר ומההווה. הגדרתו של הבית, שנוצר מאובייקטים קיימים או בנויים, משתנה כל הזמן בהתאם לניסיון החיים ותהליכי העיבוד והזיכרון של האמן.

עבודות הווידיאו של רובל טמסגן (אתיופיה), נאוד למה (אתיופיה), אסתר וונדה (אתיופיה, ישראל), וחנוך וובה (ישראל) מציגות מסלולי הגירה נוספים. בסרט הקצר של רובל טמסגן, סמונה היממט\שבוע קדוש (2:01 דק׳, 2015), הבית מועתק מהעבר אל ההווה באמצעות השתלת טקס מקומי במקום אחר בניסיון שנראה מלנכולי ומנותק כאחד. בעבודה, אנחנו רואים את האמן עומד ברחוב רנדומלי באזור מושלג ומנוכר. הוא לובש בגדי רועה ומלקה את גבו בשוט, מנהג מוכר בקרב נזירים בחגים נוצריים-אורתודוקסים. כאן, הוא מבצע את הטקס לבדו, בעוד שבאתיופיה, עוברים ושבים היו מצטרפים אליו. בווידיאו של נאוד למה, 360 תפוזים (14:57, 2015), אי אפשר להגיע הביתה. העבודה נוצרה בתגובה להוצאתם להורג של שלושים מהגרים אתיופים נוצרים בלוב,  בידי דאע״ש. בארבעה ערוצים אנחנו רואים את האמן רץ מסביב לכיכר כשהוא לובש סרבל כתום כפי שלבשו האסירים. ארבעת הפריימים מציגים ארבע נקודות מבט, כנראה ארבע הרוחות. האמן נראה חוצה את הפריים אך לא מגיע לפריים הבא, כאילו הריצה לעולם אינה מגיעה לסיומה. בסרט האנימציה הקצר של אסתר וונדה, כושית במבה (2:00 דק׳, 2017), הבית הוא עצם הערעור על תפיסותיה לגבי שייכות, סטריאוטיפים והעבר הרומנטי. בסרט, דמות נשית נעה בעולם משתנה של נופים כפריים, חנויות  מכולת ובניין ליד גדר שממנה נתלים קופים. בזמן שהדמות מתוודה שהיא אלרגית לבוטנים ולאנשים שמתנהגים כמו קופים רעים, היא מחלקת בוטנים לקופים. בווידיאו של חנוך וובה, התקדמות (2:10 דק׳, 2018), הבית הוא אנדרטה. אנחנו רואים דמות גברית ישובה בחדר. בגלל זווית הצילום הגבוהה הוא נראה קטן יחסית לחדר. מדי פעם הוא מביט למצלמה, בעודו ממשיך וכורע. הווידיאו עובר בקאטים לסצנות כפריות באתיופיה, לאדם יושב ומקפל את בגדיו, למבט אל השמיים מבין הגגות, ומסתיים עם הסופר ג׳יימס בולדווין ששואל ״כמה זמן אתה רוצה כדי להתקדם?״ השיר באמהרית שמצוטט ברקע הוא מכתב אהבה הביתה, שמתעלה מעבר לחוויה החזותית, אך עבור מי שאינו דובר את השפה, ההפרדה בינו לבין התוכן החזותי, הופכת אותו לעניין פרטי.

בעידן הפוסט-אנושי הנוכחי, בדור שנמצא בתנועה מתמדת, לנוכח פירוק והרכבה חוזרים ונשנים של מקומות ושל קהילות ושטף המידע המסונן והבלתי מסונן, תחושת הקיום שלנו מתעלה הרבה מעבר לחוויה בארבעה ממדים. עם זאת, התפיסה של הבית לא השתנתה. אנחנו עדיין מחפשים את הבית במצב הקבוע. אסופה זו של עבודות וידיאו בוחנת את כמיהתנו לשייכות, בכך שהיא מספרת בצורה קרובה ואינטימית סיפורים אישיים, משפחתיים, קהילתיים וכאלה העוסקים בתנאים החברתיים שעושים אותנו אנושיים.

 

[1] Thomas, Michael W., Alessandro Jedlowski, and Aboneh Ashagrie. Cine-Ethiopia: The History and Politics of Film in the Horn of Africa. African Humanities and the Art, 2018.

קרא עוד...
T
כתוב משהו בנושא זה?...
שליחה באמצעות Ctrl+Enter
פרסם
בטל
המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית חולון(צפייה)
קטגוריה...
אודות המרכז
תערוכות ופרויקטים
חינוך וקהילה
ארכיונים
אמן אורח
הרשימות שלי
אמן אורח
הרשימות שלי

ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס

Home Is
וידיאו ארט עכשווי מאתיופיה ומהפזורה האתיופית

התערוכה Home Is היא תערוכת וידיאו קבוצתית של 14 אמנים מאתיופיה ויוצאי אתיופיה. ביום רביעי ה-16 ביוני בשעה 18:30 ישוחח מאיר טאטי עם האמנים הישראלים חנוך וובה ואסתר וונדה על עבודותיהם בתערוכה. 

בית הוא צורך בסיסי. הוא נמצא בלב החיפוש האנושי, הוא מגדיר זהות, תרבות, אמונות ומעניק תחושת שייכות. הבית נתפס כדבר מה קבוע ומגובש, אך בדור הזה, הנע-ונד, אנחנו נדרשים להתאים את עצמנו תדיר לשינויים מהירים ולהגדיר מחדש מהו בית. העיר אדיס אבבה נמצאת בעיצומו של שינוי מהותי. היא מתרחבת במהירות עצומה, כשרבע מתושביה הנוכחיים מעתיקים את מקום מגוריהם לשכונות חדשות. כשקהילות ישנות נעלמות, קהילות חדשות נוצרות.  על פי תיאורית היחסות הכללית של איינשטיין, קיומו של כל דבר כרוך בתהליך מחזורי של הפיכת מאסה לאנרגיה וחוזר חלילה. רוב עבודות הווידיאו באוסף מהדהדות את מצבה של העיר ועוסקות באיחוד הפרדוקסלי בין תנועה לבין דממה. איך אפשר לחוש שייכות קבועה כשמסביב הכול משתנה? מהו ציר הזמן במסגרת העבר וההווה? איך מתמודדים עם המוכר ועם הבלתי מוכר? אסופת העבודות מתייחסת לשאלות הללו ועוסקת בכלכלה, במגדר, בג׳נטריפיקציה ובחווית ההגירה מנקודת מבט אישית וחברתית.

תעשיית הקולנוע באתיופיה משגשגת ומתפתחת. אמנם כבר בשנת 1901, רק שש שנים אחרי שהוקרן הסרט הראשון בעולם של האחים לומייר, ראלף פ. קובולד ייבא לאתיופיה את הקולנוע כמדיום, אך הסרט האתיופי הראשון באורך מלא הופק רק בשנת 1966 (שמו: הירוט אבטווה מנאו?, בעברית: מיהו אביה של הירוט?)[1]. התפתחותה האיטית של התעשייה נבעה, בין השאר, מבידוד לשוני ומפריסה מסחרית מוגבלת. אך כיום, תעשיית הקולנוע צומחת במהירות וחולשת על כל הסוגות.

באתיופיה, הווידיאו כפרקטיקה אמנותית הוא התפתחות חדשה. משנת 2015, פסטיבל הווידיאו ארט באדיס אבבה מוציא קול קורא ומציג תכניות נבחרות (מקומיות ובינלאומיות). הקרנות הפסטיבל נודדות ברחבי העיר בין מרכזי אמנות וחללים ציבוריים שונים. העיסוק באמנויות המסך גבר ככל שהטכנולוגיה הפכה לזמינה יותר, וכעת, אמנים יכולים להשתמש במכשירי הטלפון שלהם ליצירת עבודות ווידיאו. אמנים בינתחומיים משתמשים כיום במדיום לצד ציור, פיסול ופרפורמנס. הם מתרחבים מפרקטיקות האמנות המסורתיות גם לפרפורמנס, למיצבים ולווידיאו. בתוך סביבה של שינויים סוערים ושל ניידות הולכת וגוברת, הווידיאו כמדיום מהווה כלי אפקטיבי שמאפשר לאמנים לתעד את העבר המתפורר, לעבד את ההווה האמורפי, ולערער על העתיד הלא ברור.

האמנים המשתתפים בתערוכה חיים באתיופיה, בישראל, בצרפת ובארה״ב. כל אחד מהם מפרש ומתרגם את המושג ׳בית׳ בהתאם לניסיונו. אחדים מהאמנים נולדו באתיופיה וחיים בה. תפיסתם את המושג ׳בית׳ משקפת עמדה ייחודית שמאפשרת להם לבחון את המציאות החדשה שהשינויים הולידו, מתוך הכרות עם הקהילה המקומית ועם הסביבה. אמנים נוספים נולדו באתיופיה והיגרו למדינה אחרת. תפיסתם את הבית באה לידי ביטוי בתחושה משובשת של העצמי. בהיותם שייכם לעבר ולהווה, לשם ולכאן, הם בוחנים מציאות שבה זמן, מקום וזהות נעשים גמישים. אמנים אחרים נולדו מחוץ לאתיופיה, להורים אתיופים. אלה חוקרים את כמיהתם לקשר עם מולדת הוריהם. עבודות הווידיאו בתערוכה כוללות תהיות, התדיינות, העצמה ואישור שמוצגים דרך מגוון נקודות מבט אלה.

הבית בסרט הקצר המצחיק והמפתיע אי אפשר לאכול כסף (10:05 דק׳, 2012), שהופק בשיתוף הפעולה בין האמניות מרתה היילה (אתיופיה) ונורגרד (גרמניה), עוסק במצב הכלכלי וביוקר המחייה. האמניות ישובות מאחורי שולחן ופונות למצלמה, כמגישות חדשות. הווידיאו מתעד אותן בפעולה ישירה, קורעות ואוכלות שטרות של 100 ביר ולוגמות מים מבקבוק. הן מציגות כסף כחומר ותו לא, כדבר מה שאין בכוחו לספק מחייה. העיסוק בקושי כלכלי מאפיין גם את הווידיאו המלנכולי של מולוגטה גברקידאן (אתיופיה) מבפנים-החוצה (2:58 דק׳, 2013), שמתאר את החוויה המאוד אישית של אובדן הבית כשגרה. העבודה מצולמת בין חורבותיהם של בתים הרוסים אך מרוהטים. בסצנה אחת, זוג הריוני יושב וצופה בטלוויזיה. בסצנות נוספות מישהו קורא עיתון, משפחה אוכלת פיצה (בלגלוג על הכמיהה הנואשת לקדמה). כל סצנה היא מחווה של התנגדות ושל תביעת בעלות על המרחב. הכוח החיצוני קר וחסר רחמים אך הבית הפנימי נותר במקומו גם בחוסר כל. עבודת הווידיאו בבנייה, (6:00 דק׳, 2013) של יעקב ביזונה (אתיופיה, צרפת), עוסקת אף היא בכמיהה להתפתחות כלכלית במחיר הקרבת היחיד. בווידיאו של ביזונה, אדם עומד בלי נוע ואיש עסקים צובע אותו מכף רגל ועד ראש, חציו בירוק וחציו בצהוב, כמו מוחק את ייחודיותו ומצמצמו לשני צבעים. פסים כאלה בירוק ובצהוב מופיעים בכל רחבי העיר על גדרות באזורי בנייה, ומכאן שם העבודה.

בעבודות הווידיאו של ברהנו אשגרה (אתיופיה) ושל תאודרוס קיפלה (אתיופיה), הבית מוצג כחוויה חברתית, מרוחקת, חיצונית ומעורערת. בווידיאו הקצר של אשגרה, אדיס אבבה, העיר היא האנשים (7:21 דק׳, 2013), הבית מקביל לתושבי העיר. הווידיאו מציג פריימים חתוכים מתוך סצנות של קבוצות אנשים המבצעות מחוות חזרתיות. בין הסצנות רואים אנשים ממהרים, צילום תקריב של פה מזווית לא שגרתית, ידיים אוחזות במראה שמסנוורת את העדשה באופן שמזכיר את גורדי השחקים החדשים עטויי הזכוכית. בגלל צילומי התקריב והפריים החתוך אי אפשר לראות בבירור את הדמויות או לזהות אותן, דבר שמהדהד את האנונימיות שבחוויה האורבנית. הווידיאו עוסק בעיר שנמצאת בשינוי תמידי, נואשת להתפתח גם במחיר ידוע מראש או לא ידוע. במונטאז׳ הווידיאו של קיפלה, מקום שאני קורא לו בית (1:35 דק׳, 2020), מגזרות של סמלי תרבות מתפקדות כמסגרת לחלון שדרכו רואים פעילות עירונית שוקקת. הסרט מגיב להמולת העיר, להגירה ולג׳נטריפיקציה. המגזרות משמשות כגל-עד לזכר הבתים הפרטיים שאת מקומם תופסים בניינים.

בעבודת וידיאו בשני הערוצים של בתלהם מקונן (אתיופיה, ארה״ב), שינוי זה מהפכה באמהרית (אדם, מקום וחפץ) (5:36 דק׳, 2019), הבית מוצג דרך חוויה אישית סובייקטיבית. השינוי הוא גורלו הבלתי נמנע של הבית. הווידיאו הראשון מציג את רחובות אדיס אבבה דרך חלון מכונית. אנחנו עדים להתרחשות פעלתנית ושוקקת, אנשים הולכים, סוחבים, מדברים בטלפון, חולפים על פני אתרי בניה, שלטי חוצות ועוד. הכול נמצא בתנועה, במעבר. אנחנו שומעים שיחה בין שני אנשים, דיאלוג על המצב במדינה, שמסתיים כשאחד מהם שורק את השיר “Take Me Home, Country Roads”. בווידיאו השני, האמנית עוטה על פניה מסיכה עשויה מתצלום דיוקן שלה מהילדות, בעודה מנווטת ברחובות עיר מולדתה. על רקע הרחובות, היא מסירה מדי פעם את המסכה ומציצה החוצה בהיסוס. פרלמנט וייצוג (Parliament and Representation, 4:12 דק׳, 2020) הוא שמה של עבודת וידיאו בשני ערוצים נוספת, מאת הלן זרו (אתיופיה). הבית נוצר מצימוד של פעולות פרטיות וציבוריות. בווידיאו הראשון אנחנו רואים אישה שופכת מים במחוות של אפיית אינג׳רה, על רקע טלוויזיה דלוקה. הצבע המטאלי בו צבועים פניה נדמה הן כמסכה של ניכור והן כמדגיש את התיאטרליות שבתפקיד הנשי המסורתי שהיא ממלאת בסביבה הביתית. בווידיאו השני, אנחנו רואים נוסעים במונית שמשוחחים על מגוון נושאים. השילוב בין המסכים יוצר זרימה והקבלה בין אירועים מומחזים לאירועים מציאותיים.

בסרט האנימציה של קיברום גברמדהין (אתיופיה, ארה״ב) תכשיטים מותכים (5:32 דק׳, 2016), הבית הוא חוויה אישית וחברתית. הסרט, המצויר ביד, מתאר את חווייתו של גברמדהין סביב מות אביו. עם מותו של האב, נסגרה חנות התכשיטים שלו, שפעלה כ-30 שנה, ובמקומה נבנתה שכונה חדשה. העבודה מראה שלמותו של בן משפחה יש השפעה עמוקה משנדמה מכיוון שהוא מנשל אותנו ממקום, מקהילה ומזהות. האנימציה, רובה בשחור לבן, מציגה את אדישות הסביבה המנותקת. רק סצנה אחת מצולמת בצבע ובה האמן מצית להבה כדי להתיך את התכשיטים. בכך הוא מפיח חיים בעצמים הדוממים, מעצב את הישן והופך אותו לעצמי חדש. גם בווידיאו של הלנה מטפריה (אתיופיה, ארה״ב), מעברים מקודשים (14:03 דק׳, 2016), הבית הוא אישי וחברתי כאחד. בעבודה היא משתפת פעולה עם אמנים אחדים החיים בערים שונות (טסדיה מקונן, אוטום נייט, עאידה אליה רשיד, מיהרט קבדה, מרון היילה, מרתה היילה, יפת מקו) והחוט המקשר בין חלקי העבודה השונים הוא מגוריה של מטפריה בערים השונות (ניו יורק, אוקלנד, וושינגטון, אדיס אבבה) ותהליך הג׳נטריפירציה שהן עוברות. שיתוף הפעולה של מטפריה עם אמנים מקצות העולם מדגיש את תחושת השייכות הגיאוגרפית הנרחבת שלה. בסרט הסטופ-מושן האמוס/יום חמישי (10:38 דק׳, 2019) עזרא וובה (אתיופיה, ארה״ב) עוסק באישי. הבית ארוג מפיסות שייכות מהעבר ומההווה. הגדרתו של הבית, שנוצר מאובייקטים קיימים או בנויים, משתנה כל הזמן בהתאם לניסיון החיים ותהליכי העיבוד והזיכרון של האמן.

עבודות הווידיאו של רובל טמסגן (אתיופיה), נאוד למה (אתיופיה), אסתר וונדה (אתיופיה, ישראל), וחנוך וובה (ישראל) מציגות מסלולי הגירה נוספים. בסרט הקצר של רובל טמסגן, סמונה היממט\שבוע קדוש (2:01 דק׳, 2015), הבית מועתק מהעבר אל ההווה באמצעות השתלת טקס מקומי במקום אחר בניסיון שנראה מלנכולי ומנותק כאחד. בעבודה, אנחנו רואים את האמן עומד ברחוב רנדומלי באזור מושלג ומנוכר. הוא לובש בגדי רועה ומלקה את גבו בשוט, מנהג מוכר בקרב נזירים בחגים נוצריים-אורתודוקסים. כאן, הוא מבצע את הטקס לבדו, בעוד שבאתיופיה, עוברים ושבים היו מצטרפים אליו. בווידיאו של נאוד למה, 360 תפוזים (14:57, 2015), אי אפשר להגיע הביתה. העבודה נוצרה בתגובה להוצאתם להורג של שלושים מהגרים אתיופים נוצרים בלוב,  בידי דאע״ש. בארבעה ערוצים אנחנו רואים את האמן רץ מסביב לכיכר כשהוא לובש סרבל כתום כפי שלבשו האסירים. ארבעת הפריימים מציגים ארבע נקודות מבט, כנראה ארבע הרוחות. האמן נראה חוצה את הפריים אך לא מגיע לפריים הבא, כאילו הריצה לעולם אינה מגיעה לסיומה. בסרט האנימציה הקצר של אסתר וונדה, כושית במבה (2:00 דק׳, 2017), הבית הוא עצם הערעור על תפיסותיה לגבי שייכות, סטריאוטיפים והעבר הרומנטי. בסרט, דמות נשית נעה בעולם משתנה של נופים כפריים, חנויות  מכולת ובניין ליד גדר שממנה נתלים קופים. בזמן שהדמות מתוודה שהיא אלרגית לבוטנים ולאנשים שמתנהגים כמו קופים רעים, היא מחלקת בוטנים לקופים. בווידיאו של חנוך וובה, התקדמות (2:10 דק׳, 2018), הבית הוא אנדרטה. אנחנו רואים דמות גברית ישובה בחדר. בגלל זווית הצילום הגבוהה הוא נראה קטן יחסית לחדר. מדי פעם הוא מביט למצלמה, בעודו ממשיך וכורע. הווידיאו עובר בקאטים לסצנות כפריות באתיופיה, לאדם יושב ומקפל את בגדיו, למבט אל השמיים מבין הגגות, ומסתיים עם הסופר ג׳יימס בולדווין ששואל ״כמה זמן אתה רוצה כדי להתקדם?״ השיר באמהרית שמצוטט ברקע הוא מכתב אהבה הביתה, שמתעלה מעבר לחוויה החזותית, אך עבור מי שאינו דובר את השפה, ההפרדה בינו לבין התוכן החזותי, הופכת אותו לעניין פרטי.

בעידן הפוסט-אנושי הנוכחי, בדור שנמצא בתנועה מתמדת, לנוכח פירוק והרכבה חוזרים ונשנים של מקומות ושל קהילות ושטף המידע המסונן והבלתי מסונן, תחושת הקיום שלנו מתעלה הרבה מעבר לחוויה בארבעה ממדים. עם זאת, התפיסה של הבית לא השתנתה. אנחנו עדיין מחפשים את הבית במצב הקבוע. אסופה זו של עבודות וידיאו בוחנת את כמיהתנו לשייכות, בכך שהיא מספרת בצורה קרובה ואינטימית סיפורים אישיים, משפחתיים, קהילתיים וכאלה העוסקים בתנאים החברתיים שעושים אותנו אנושיים.

 

[1] Thomas, Michael W., Alessandro Jedlowski, and Aboneh Ashagrie. Cine-Ethiopia: The History and Politics of Film in the Horn of Africa. African Humanities and the Art, 2018.

ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס

ארכיוני המרכז הוקמו בתמיכת קרן אוסטרובסקי וארטיס

פרויקט נול אתיופי
הרצאה: פריץ האג
מיני ג'סי - ארוע פתיחה